הראש היהודי ממציא לנו פורמטים

אחרי שהישראלים כבר מכרו שלג לשווצרים, נפט לסעודים, סושי ליפנים ופרארי לאיטלקים, החלטתי שהגיע הזמן למכור פורמט טלוויזיה מקורי לעולם. שברתי תכנית חיסכון, לקחתי הלוואה בשוק האפור, משכנתי את עתיד הילדים שבדרך, והחלטתי לנסוע לפסטיבל "מיפ", המכה של מוכרי הפורמטים בעולם, שנערך מדי שנה בעיר קאן, שלחופי הריביירה הצרפתית, כדי להרגיש פעם אחת בחיים, איך זה לדרוך במגרש של הגדולים.

עשרות אלפי מנהלי תוכניות ומפיקים מאלפי ערוצי טלוויזיה מכל רחבי העולם, מגיעים לקאן בתקווה למכור או לקנות את פצצת הרייטינג הבאה על המסך. אני שמתי את כל הז'טונים שלי על "סמארט אייס", שעשועון טריוויה-פוקר מקורי, שפיתחתי יחד עם חברות BNC ו"ארמוזה פורמטס", בתקווה להכות את הקזינו ולחזור ארצה עם כל הקופה.

פסטיבל "מיפ". מחפשים את הדבר הבא

אבל לפני ההכנסות, ישנו שלב ההוצאות. את הפיז'ו 205 מודל 99' אני כבר לא אחליף השנה, וגם מסך הפלזמה והמיטה המתכווננת יצטרכו כנראה לחכות, כי ככה זה כשמגשימים חלום במאה אלף דולר.

שוק הפורמטים הישראלי לוהט בשנה האחרונה ועל ברזלים, כך לימדו אותי, חייבים להכות לפני שהם מתקררים. אחרי שאורי גלר חיפש את "היורש", גלית גוטמן חיפשה אהבה, ואלון גל חיפש לעצמו "משפחה חורגת", החלטתי גם אני לחפש קניין קטן שפותח דלתות ומבין עניין, או זכיין שמגיע בזמן, ושם את הכסף על שולחן במזומן.

בשנת 2000, בשיא פריחת בועת ההיי-טק, לא יכולת למצוא תל-אביבי אחד לרפואה, שלא היה מעורב בלפחות שני סטארט-אפים בהתהוות. ב-2008 אם אתה לא מעורב בפיתוח של שום פורמט ריאליטי, אתה כנראה מנותק מהמציאות. כל שני נהגי מוניות שעוצרים ברמזור, מפתחים את הדור הבא של "מונית הכסף", וכל סו-שף שהולך לשירותים, חוזר מהם עם הגרסה שלו ל"מטבחי הגיהנום".

שוק הפורמטים הופך קשה ומורכב משנה לשנה, ככל שכמות מפתחי הפורמטים הולכת וגדלה, כמות הרעיונות הטובים הולכת ומתמעטת, ואם ההברקה שלך היא לא מספיק יומרנית, חתרנית, חטטנית או מציצנית, אתה כנראה בבעיה רצינית.

בחמש השנים האחרונות כאשר שואלים אותי מה אני עושה בחיים, אני עונה "מפתח פורמטים לטלוויזיה". ההגדרה המקצועית הזאת נשמעת ביזארית בערך כמו מתקן קומקומים, משחיז סכינים או קואוצ'ר לכלבים, אבל זה באמת מה שאני עושה. קם בכל בוקר ויוצר פורמטים חדשים. מי שקורא את השורות האלה בקנאה, כדי שיקרא שוב.

חייו של מפתח פורמטים בתעשיית טלוויזיה קטנה כמו זו הקיימת בישראל אינם קלים. יש בהם הרבה פחות זוהר ותהילה מכפי שניתן לדמיין. את מקומם של אלה ממלאים בדרך כלל עבודה סזיפית רצופת מכשולים, מפחי נפש והמון תשובות שליליות.

עד לשנים האחרונות סברו קברניטיי הערוצים המסחריים, כי עדיף לגייר פורמט מחו"ל, שהוכיח את עצמו בעולם הרחב, על פני האפשרות לפתח פורמט מקומי מצליח ולייצא אותו לעולם.

כך קיבלנו תוכניות מופת כמו "דיל או לא דיל", "מסדר זיהוי", "תוצאות האמת", "הפוליגרף" ועוד רבות וגרועות מהן. ההנחה הרווחת היתה כי סיכויי ההצלחה של פורמט מקורי, אינם מצדיקים את תהליך הפיתוח הארוך ואת ההשקעה הכספית האדירה, הנדרשים כדי לייצר להיט טלוויזיה בינלאומי.

אבל ההצלחה המפתיעה של "הכספת", פרצה את הדרך לשיטפון שבא בעקבותיה. פורמטים ישראלים כמו "בטיפול" "היורש", "משפחה חורגת" ו"מחפשים אהבה" זכו להצלחה בחו"ל, וגרמו לכולם להבין שהכסף הגדול נמצא מעבר לים. הרוחות החדשות שהחלו מנשבות במשרדי הערוצים יוצרות את התחושה שה"מגה להיט" הישראלי כבר ממש מתדפק על דלת האולפן, וזו רק שאלה של זמן עד שהוא יכבוש את מסכי הטלוויזיה ברחבי העולם.

הזכיינים מבינים שבשוק טלוויזיה גלובלי, אפילו תרנגולת עיוורת מוצאת מדי פעם גרגר, וגם מדינת פריפריה כמו ישראל, יכולה להוכיח בזכות פורמט אחד מוצלח, ש"אנחנו על המפה".

וזה מה שעשה לפני 14 שנה גם הולנדי חביב בשם ג'ון דה מול, כשהביא לאנושות את "האח הגדול", והפך בין לילה חברת תוכן קטנה וזניחה בשם "אנדמול" ממדינה שהדבר הכי מסעיר בה הוא סיבוב טחנות רוח - לענקית מדיה הנסחרת לפי שווי של מיליארדי דולרים.

אין שום סיבה שארז טל, אברי גלעד או אפילו רועי אבן-טוב מישראל, לא יצליחו לעשות. גם מסע ממושך וענק מימדים מתחיל בצעד אחד קטן, והצעד הקטן שלי מתחיל באוקטובר 2008 בקאן. פסטיבל "מיפ", הנה אני בא.