באחרונה אמר לי ידיד טוב, תלמיד-חכם ובעל חשיבה הלכתית מעמיקה, שהבעיה בנושא של עליית נשים לתורה אינה נעוצה בעצם העלייה או במקומן בבית הכנסת; השאלה האמיתית היא שאלת התהליך ההלכתי כולו.
לדבריו, כל אדם בעל חינוך תורני בסיסי יכול להתוות בעצמו את דרכו בסבך המקורות ההלכתיים, לבחור דעת יחיד כלשהי, לאתר מקרים מסוימים שנידונו בספרות השו"ת, אשר יובילו אותו למסקנה ההלכתית שאליה חתר להגיע מלכתחילה. ניתן, לעומת זאת, לתת לזרם הדיונים לשאת את הלומד, עד שיובל לפתרון, כלומר: התהליך ההלכתי מוביל את הלומד, במקום שהוא ינתב את התהליך לפי תוואי שנקבע מראש.
לפי הבנתו של ידידי, האחרונה היא הדרך הנכונה לטפל בשאלה הלכתית. מטרתו הייתה כמובן לומר, כי למרות שאולי יש הצדקות הלכתיות ותקדימים היסטוריים לכך שנשים תקבלנה עליות ותקראנה בתורה, זרימת ההלכה הובילה אותנו לכיוון אחר לגמרי, לפיו עלינו לפסוק נגד מגמה זו. תגובתי הייתה כי אמנם כך יש להתייחס להלכה, ואולם – אם ניעזר באותו דימוי – מה שעלינו לעשות הוא לעקוב אחר הנהר ולבחון את זרימתו, אשר מהירותה ומסלולה משתנים עם הזמן והמקום. כדי להבין את התקדמותו והתפתחותו של הנהר, יש לבחון אותו בכל שלב: גיאוגרפי והיסטורי.
כך קורה כאשר אנו מנסים לעקוב אחר ההתפתחות ההלכתית בעניין השתתפותן של נשים בבית הכנסת. המעיין ימצא כי מסלול זרימתו של הנהר אינו אחיד בזמנים ובמקומות שונים.
נושא זה נדון כולו ביסודיות במאמרים שונים הממצים את הנושא כמעט מכל כיוון הלכתי אפשרי. ואולם, דומני שיש להוסיף נופך נוסף לדיון, והוא עיקרון 'כבוד הבריות'. לפיו צערן של נשים ותשוקתן להעמקת החויה הרוחנית הינם שיקול, שעשוי לגבור על עיקרון 'כבוד הציבור'. המקור העיקרי לדיון סביב הנושא הנדון הוא ברייתא במסכת מגילה (כ"ג ע"א) אליבא דמקור זה מבחינה הלכתית, יכול כל אחד לעלות לתורה, כולל אישה. ואולם, בזמן אחר, ומסיבה שאינה נהירה לנו כל צרכה, הוכרז כי אין זה מתאים שנשים תעלינה לתורה בנימוק של "מפני כבוד הציבור".
נימוק זה הוא קביעה מותנית, כלומר, בלעדיו לא הייתה, מן הסתם, כל מניעה מלתת לנשים לעלות לתורה.
ניתן להראות שמתן עליות לנשים היה אירוע לא נדיר בקהילות מסוימות. ניתן גם להדגים את העובדה שיש מקום להתעלם ממושג "כבוד הציבור" במקרים שבהם הציבור מרגיש שאין פגיעה בכבודו. יש להסיק כי מושג 'כבוד הציבור' נדחה הצידה משום שבאמת אין בו איסור, אלא הוא סוג של המלצה לקהל, כאשר "פשוט לא שייך" לנהוג בדרך מסוימת.
נוסיף עתה לדיוננו מושג נוסף – 'כבוד הבריות' (ברכות יט ע"ב). כפי שמשתמע ממספר דיונים הלכתיים היווה מושג זה בסיס הלכתי להקל. בנידון דידן מתברר שבתנאים מסוימים, כאשר היה חשש לפגיעה בנשים, הציעו חכמים שונים להתעלם ממוסכמות, כאלה שנחשבו במצב רגיל לאסורים או לבלתי הולמים.
בעניין עליית נשים לתורה נוצרת התנגדות בין עיקרון 'כבוד הציבור' – אם אכן ישנו כזה – לעיקרון 'כבוד הבריות'. אנו רואים שכשיש רצון כן ותשוקה מצד נשים רבות לקחת חלק פעיל ורוחני בחיי הקהילה, הדרתן מבית הכנסת וממעורבות במהלך התפילה הם מקום לצער רב עבורן, על כן נראה ברור שכבוד הבריות – כבודו של היחיד – גובר על כבוד הציבור, במיוחד כאשר לא קיים כאן כלל עניין של כבוד הציבור, שבעת העתיקה ובימי הביניים היה כנראה קיים.
יכול לטעון הטוען כי מסקנה זו "נתפרה" והוכתבה מראש, אך זרם ההלכה מוביל למסקנה שעליית נשים לתורה היא מחוץ לקונצנזוס. אני סבור כי הרעיון הבסיסי שמאחורי תגובה מעין זו הוא קיבעון הלכתי. כאן מגיעים לשאלת התהליך ההלכתי. האם ההלכה מתקבעת בזמן כלשהו? שמא נתקבעה ההלכה באירוע היסטורי שקרה במאה ה-19, כאשר קבע החתם סופר (וממשיכיו עד לחזון איש) את מטבע הלשון: "חדש אסור מן התורה"? או שמא עלינו לומר: לא! ההלכה השאירה תמיד פתח לגמישות שתוכל להתאים עצמה למציאות ולשינויים.
אכן, שינויים מתרחשים כל הזמן, וכאשר הם מתפתחים בצורה טבעית, שלב אחר שלב וללא אגרסיביות – הם מתקבלים. נשים עומדות כיום בכל צמתי החיים המרכזיים בארץ והן הופכות למעורבות יותר ויותר גם בכל היבטי החיים הדתיים. אין סיבה שקהילה המאפשרת שינויים כאלה, ועושה זאת לשם מצווה, תישאר מחוץ לקונצנזוס, כי הקונצנזוס משתנה. השינויים האלה מתרחשים בהתאם לזרימה האמיתית של תהליך ההלכה, אשר התקדם במשך כל הדורות בהתאם למציאות, לתנאים הסוציאליים ולצרכים המשתנים.
על-כן ולסיכומו של עניין, חושבני שבאותן קהילות שבהן מוסכם כי מין הראוי שיתרחש שינוי בתוך מסגרת ההלכה נורמטיבית, ונראה כי היעדר שינוי כזה יהווה מקור לכאב ולצער לחלק חשוב של הקהילה – שם גובר עיקרון 'כבוד הבריות' על העיקרון המוטל בספק של 'כבוד הציבור'.
הרב פרופ' דניאל שפרבר הוא חוקר תלמוד ויהדות, מרצה באוניברסיטת בר אילן וחתן פרס ישראל במדעי היהדות.
המאמר המלא, כולל מראי המקומות, מתפרסם באתר "קולך".
