אהבה, אפשר להגיד, היא הבסיס הרעוע ביותר כדי לבסס עליו את השאיפה הכי גדולה בחיים, אבל זה מה שקורה. היא לא יציבה, היא יכולה להשתנות מרגע לרגע, היום היא קיימת ומחר לא, היום היא כאן ומחר היא שם, בלתי צפויה לעתים, חסרת רחמים לפעמים, ועדיין היא במקום הראשון בסולם המאפיינים של האושר.
אפשר אולי להגיד שכל החיים הם כמו אהבה: לא רק המוות שיכול לצוץ בכל רגע ללא הודעה מוקדמת, אלא גם הכלכלה, כפי שרואים במיוחד עכשיו, חסרת היגיון בעליל, מתנדנדת כמו מצב רוח של נערה מתבגרת, וגם ביטחון המדינה, ככל שהוא נתון בידיים של אהוד ברק, ובעצם של רבים אחרים, וככל שיש למתנחלים דריסת רגל בשכל האנושי, וגם הדת שמשמנת את הגלגלים ברחובות. ערבי אחד נסע איך ומתי שנסע, בעצם כמו לא מעט יהודים שנוסעים ביום כיפור, כולל לידי, ברגע של מזל שאני עדיין חי, ובגלל זה עיר שלמה מתערערת והורסים שם בתים ועסקים ומבטלים פסטיבל. אין שום שיקול דעת נבון במקומות בהם אנחנו מחפשים את עצמנו.
יש תמיד יודעי דבר שאמורים לעמוד ליד הברזים של מצבי הרוח. יש לאהבה יועצים, פסיכולוגים ואפילו רבנים, יש לכלכלה את מיטב המוחות הרציונאליים, יש לביטחון את המוח האנאליטי של אהוד ברק, לצד אנשים בעלי חוסן נפשי כמו רמטכ"ל וקצינים מחושלים, ויש לציבור הרחב פוליטיקאים שנבחרים למעמדם בהליך ארוך ומתיש, מספיק זמן כדי לבדוק את רמת השכל והיציבות שלהם, ויש עוד פעם את מנהיגי הדת שבכלל שקועים בספרים. למה הם לא סוגרים את הברזים של מצבי הרוח? המדינה הזאת חשובה לנו, אנחנו נלחמים עליה יותר מ-60 שנה, מחלקים אצלנו פרסי ישראל לאנשים עם שיעור קומה, אז למה המדינה מתנהגת כמו לא יותר מאשר טלטולי רגש בין הסדינים?
אהוד ברק, משל לפוליטיקאים רבים אחרים, ואנשי דת מקצינים, מתנהגים גרוע יותר ממאהבים גרועים. מאהב גרוע מסוגל לקום וללכת. להגיד כמה מילים לא יפות, גם אם הן נאמרות בלחישה, לאסוף את המטלטלים שלו ולהיעלם. פוליטיקאים ואנשי דת לא יודעים אפילו להיעלם.
המומחיות שלהם, בדומה לבני ובנות הזוג הכי פחות מומלצים, היא להוכיח כמה שהם צודקים. המומחים שלנו לשיקול דעת הם ערומים מדעת, כמו בישיבה רומנטית מול השקיעה. שיקול דעת רציונלי פשוט יכול לחשוף את מערומיהם, אבל מי חושב על שיקול דעת בדברים החשובים בחיים? הכל כמו באהבה.
החיים שלנו, כמו באהבה, מתבססים על חוסר שיקול דעת רציונלי. אנשים כמו ברק וכמו נתניהו, כבר שני משלים על חלקם הגדול של הפוליטיקאים, כמו שני דון ז'ואנים, לא היו מחזיקים מעמד רגע אחד בתפקידים שלהם אילו היו בוחנים אותם בשיקול דעת. מנהיגים רוחניים, כמו באהבה, היו נשארים בודדים אילו הם היו מפנים אליהם את השכל הישר.
האשמה היא לא בהם, בעצם. הרי אין להם דעה משלהם, בדיוק כמו לאוהבים שהרגש נוטל מהם כל דעה משל עצמם. הדעה שלהם היא הדעה של הציבור. יש להם חוש ריח לדעות של הציבור. נתניהו הוא הרחרחן הגדול מכולם. הם קמים בבוקר, מסתכלים ימינה, מסתכלים שמאלה, לא יודעים עדיין מה להגיד לציבור שמחכה למוצא פיהם, ואז, לאחר שהם מגלים מה הציבור רוצה לשמוע, הם מפנים את מוצא הפה שלהם אל הציבור במילים המדויקות של הציבור. מה זאת אהבה, אם לא להגיד לבת או בן הזוג את מה שהם רוצים לשמוע?
אנשי דת הגדילו לעשות: הם מדכאים בתוכם את שלוחותיה הפראיות של האהבה כדי להיות רוחניים יותר ונאמנים יותר לדברי התורה. אבל מה? הטירוף שמאפיין שלבים מסוימים באהבה נמצא כבר בין דברי התורה. אהבת האל זכתה, לא לחינם, למטאפורה של אהבת אשה.
תאמינו לי שאני לא יודע איך לסיים מאמר כזה. אולי גם הוא מהסוג הזה של חוסר רציונליות. בעיה לחיות בעולם כזה. השכל הישר קיים בעולם, רופאים מאריכים לנו את החיים בזכותו, מהנדסים משפרים לנו את הטכנולוגיות של החיים, אבל מה זה חיים ארוכים יותר לעומת חיים ללא אהבה שעושה צחוק מהרופאים ומהמהנדסים גם יחד? מה זה שלום לעומת איזה מנהיג שלא מסוגל רגשית לרדת מהמטוס ברגע המכריע? מה הם חיים ביחד, ערבים ויהודים, לעומת הרגש המציף את הנשמה של מי שמתמסרים בטירוף לדברי תורה?
החיים הם לא בזבל, החיים הם ברגש. מה שווים חיים של 40 שנה בשכנות, בית נושק לבית, לעומת התלהמות אחת ברחוב לעיני הזרקורים? יש יהודים שלא ידעו שהם כל כך יהודים עד שקיבלו את האורגזמה היהודית הראשונה שלהם מול להבות של בית ערבי נשרף. יש ערבים ששמועה אחת מצוצה מהאצבע היא בשבילם בטעם של מציצה.
זאת בדיוק אהבה. חיים שיש מהם התפרצויות רגש שעושים מהן שירים.
