הגעתי לגיל שצריך להתחיל
זה לפחות מה שחשב צחי שן אחרי שרופא המשפחה שלו ציווה עליו להתחיל לצעוד ברגל כי "זה כבר עניין של בריאות". והוא צעד. פעם אחת בדיוק. וניחם את עצמו אחר-כך בסיגריה, שוקולד וגרעינים. ונשבע לעולם לא לחזור על המאמץ. אבל כמובן נכנע לדרישות האחת. כמעט. החיים אחרי 50 - טור שני
מפנה דרמטי התחולל בחיי לפני קצת יותר משבוע, עת בישר לי הרופא במבט עגום שאני חייב, אבל חייב, להתחיל ללכת ברגל. בגילך, הוא קבע, זה כבר עניין של בריאות. ניסיתי להסביר לו בקול רם וברור שזה מיותר, כי אני חטוב, בלונדיני, עם עיניים כחולות, אז הוא רשם לי גם פסיכולוג.
בבית, במקום לקבל כתף רכה, קבעה האחת כי אכן הגיע הזמן לעשות קצת ספורט. אתה בן 52, היא התחילה עם המספרים שאני מנסה רק לשכוח,
פספסתם את טור הבכורה?
נועדתי לגדולות ונתקעתי בקטנות
צחי שן
דאגן, חששן, לחצן, עקשן, אימפולסיבי, נרגן, אובססיבי ולטענת הסביבה - קצת היפוכונדר. תכירו את צחי שן, בן 50 וקצת שעושה עבורו, ועבור רבים וטובים מאיתנו, חשבון נפש. על החלומות שלא התגשמו, האהבות שלא התקיימו והחיים בגיל בו מתחילים לקרוא לך "מר" ו"אדוני". כך הוא נראה, כך אנחנו נראים. גבר הולך לאיבוד - טור ראשון בסדרה
נאלצתי להזכיר לה שוב את פער הגילאים בינינו, ושתיתן כבוד, אבל היא התעלמה. אחר-כך, בצעד נואש למתן את הלחץ הנשי, סיפרתי לה על מחקר שפורסם בשנות השישים, עוד בטרם נולדה, לפיו מרבית הולכי הרגל נהרגים על ידי נהגים שיכורים או נחשים עצבניים, והשאר נעלמים ביערות העד בצ'ילה, אבל היא לא קנתה.
היא חייכה את חיוכה המתוק, נתנה בי מבט אוהב, ופסקה בצינה עזה: מחר, שמונה בבוקר, אתה מתחיל.
בלילה ההוא נדדה שנתי, ובאשמורת שלישית, מצויד במצפן ימאים ורכון על מפת העיר לאור מנורת השירותים, תכננתי את מסלול הייסורים. שני קילומטר. ירידה ועלייה.
מדלג בירידה, כושל בעלייה
בשמונה בדיוק, מכנסיים קצרים, גופיה מחוררת, נעלי ספורט מרוטות וחרא של מצב-רוח, נטשתי את דלת ביתי, ושמתי פעמי לקטסטרופה.
האמת, בירידה היה דווקא קליל. דילגתי במורד הרחוב כאיילה שלוחה, כשרוח צפונית-מערבית קלה עד מתונה מלטפת את גופי המחלים. חייכתי לעוברים ושבים, הסברתי פנים לתייר, פיזמתי מנגינות-לכת, והתקשרתי מלא עזוז לאמא שלי שהייתה באמצע הקלפים, לבת שלי שהייתה באמצע השינה, ולבן שלי שהיה באמצע שיעור פיסיקה. בד בבד נמלאתי דמעות של הכרת-תודה לרופא ולאחת, שדואגים בכנות לבריאותי. למה אתה תמיד כזה אנטי, נזפתי בעצמי בחיבה רבה.
אבל זה היה בירידה. איך שהחלה העלייה הבנתי שחיי הם טרגדיה צרופה. ההתחממות הגלובאלית הלמה בי בעוז, וכמויות הזיעה שהיגרתי יכלו, בהתפלה נכונה, להציל את משק המים בישראל. רגליי ניתקו כל מגע איתי, כאילו לא היה בינינו כל קשר, ואך במקרה אנחנו גרים באותו בית. ראשי היה סחרחר, הגופייה דבקה לחיקי, והתחתונים נצמדו כל-כך לחלצי, עד כי כשבירכתי את השכן ממול, יצא לי קול סופרן דקיק. סרט חיי חלף מול עיניי המכווצות, אפוס קולנועי רחב-יריעה ומצמרר.
זחלתי לאיטי וניצלתי כל בדל הזדמנות שנקרתה בדרכי למנוחה. עצרתי לשאול לשלום מנקה הרחובות, עזרתי לקשישה חמוצת-פנים ומזוקנת לחצות את הכביש, למרות שאני לא בטוח שזה מה שרצתה, קראתי מודעות אבל וסקרתי את מספרי הבתים.
סיגריה, שוקולד וגרעינים כפיצוי
סמוך לבית התערפלה הכרתי לחלוטין וביעותים אחזו בי, עד כי הרחוב בו כשלתי דמה לפתע לדיונות הצחיחות של מדבר סהרה, ואני זוחל ומתייסר בחום
ובצמא, מלבושי בלוי, עורי אדום, שפתיי סדוקות, וציפורי-טרף חגות מעל וממתינות לגווייתי.
שלוש שעות מאוחר יותר, באחת עשרה הגעתי הביתה. או אז ידעתי כי חיי אינם חיים עוד, והתנחמתי בסיגריה, בחפיסת שוקולד מריר, וב-400 גרם גרעיני חמנייה קלופים. אחר כך נפלתי למשכב.
למחרת בבוקר קמתי, עמדתי כעלה נידף מול האחת שאך זה השכימה, ואמרתי לה בקול של קרפדה נדרסת כי תם פרק הזוועות. לא יראו אותי צועד מטר.
היא בחנה אותי במבט בוהה, מלמעלה למטה ואף באלכסון, ולחשה לי שחבל, נורא חבל, כי דווקא נדמה לה שהכרס החלה לרדת.
לשנייה קלה התעודדתי ונמלאתי מוטיבציה, חדוות-נעורים וגוף מסורג שרירים, ואף תכננתי לצאת שוב לדרך, אבל אז ראיתי שהיא נכנסת לחדר האמבטיה, להרכיב את העדשות.
הגענו לפשרה
הסוף הוא טוב. לפני כמה ימים, בארוחה רומנטית שכללה נרות רזים ומנות דיאטטיות, הגענו לפשרה, כי כאלה אנחנו, מאמינים בזוגיות בוגרת: אני מוותר הרבה, היא מוותרת כאילו.ומאז, מדי בוקר, אני יורד להליכה עם הכלבה שלנו, לייזי קוראים לה, שגופה ארוך, רגליה קצרות, והיא נצר לכלבי-ציד שליוו אצילים בריטים במרדפם הסיזיפי אחרי שועלים. עקב ייחוסה, אם כן, יש לה נטייה מולדת להרחת-יתר, והיא נדבקת דקות ארוכות לכל עלה, מסטיק, או בדל סיגריה.
וכך, מרוכזים בעצמנו, אנחנו צועדים יחדיו בקצב של 60 מטר בשעה - היא מחפשת שועלים, אני מחפש את עצמי, והסביבה הדואגת משתוממת לנוכח התמדתי בפעילות האירובית.
פורסם לראשונה 16/10/2008 00:27
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
