איך את מעזה לא לצאת לבלות? איך תכירי?
מצד אחד רוצה לפגוש את הבחור שיבלה איתי ימים קרים, מצד שני לא נכונה לפקוד בר אחרי בר כדי להגדיל את הסיכויים. לא רוצה לעבוד בדייטינג, ורוצה שקופידון יעשה בשבילי את כל העבודה. ממש פרינססה. הקול שלי ואני, דיאלוג פנימי
"איך אני מעזה?!" אני חוזרת על שאלתו כהד. מעזה להישאר בבית, צפוּנה בין כמה קירות, רוצה לישון ולא לשתות עכשיו איזה מוחיטו.
"אני לא בחורה של מוחיטו", הזכרתי לקול. "נסה מרטיני, טוב?"
"זה לא האישיו", הוא עונה לי. נודניק.
מדליקה טלוויזיה בשביל קצת רעש מסוג אחר. זוג מתאהב שם, כאילו מלבה את החשק של הקול לנזוף בי. אז מכבה את הטלויזיה ומדליקה רדיו. שירים של קיטש כמו חבורת מעודדות בנות 16 מלגלגות - GO קול! GO קול!.
"אני עייפה", ניסיתי לשכנע, "עבר שבוע, ואני עובדת די קשה. רוצה לנוח. סתם לנוח. למה אתה לא מרשה?"
"אם לא תצאי לבלות, איך תכירי אותו?".
"אז אני לא אכיר", ממשיכה בשלי. "עייפתי מהמרדף, ככה עכשיו טוב לי. טוב, לא טוב לי". אני מודה באוזניו. מטומטמת, לפעמים פשוט לא יודעת לשתוק.
עייפה מהשבוע שחלף, אני והמצפון הולכים לישון, משתיקים את הקול עד לסוף שבוע הבא לפחות. בשבוע הבא הבטיחו קצת גשם. נפלא. חורף, זה בדיוק מה שמתאים לי, להיכנס לשינת חורף בלי צורך בהסברים, לא צריכה סיבות. פתאום זה הגיוני, אפילו לעצמי.
אין כמו גשם כדי להזכיר לי שאני לבד בעצם
אבל זה לא הגיוני. הרי אין כמו גשם כדי להזכיר לי שאני לבד בעצם. השמיים ממטירים עליי מלח גס, ועוד יש מי שקורא לזה ברכה. טיפשה, אני חושבת לעצמי. מצד אחד רוצה לפגוש את הבחור שיבלה איתי ימי חורף גשומים, מצד שני לא נכונה לפקוד בר אחרי בר כדי להגדיל את הסיכויים. לא רוצה לעבוד בדייטינג, ורוצה שקופידון יעשה בשבילי את כל העבודה. ממש פרינססה.
אבל לפחות אחת רומנטיקנית, אני מרגיעה, מנסה להמתיק לעצמי את הגלולה. אני בסך הכל רומטניקנית, רוצה להאמין שאפשר להיפגש סתם כך, בתור לאיזו חנות פארם, כששנינו קונים סירופ לגרון או כדורים לשיעול למשל. בינתיים מתרפקת על הבחורה שהייתי לא מזמן, על ימים שבהם לא הייתי כל כך עצלה, שלא הייתי דואגת שלא להישאר ערה דקה אחרי חצות, כי מחר יש יום עבודה או אימון כושר מוקדם מאוד. היום נדבקתי בסינדרום סינדרלה. מצחיק, אפילו את המגרעות שלי אני מקשטת בצלופן. איפה הימים שבהם שינה היתה קישוט? שואלת את עצמי, נבוכה להודות, שהשגרה תפסה אותי מוקדם מדי.
"ואת עוד צעירה", שיט, מאיפה צץ הקול הזה עוד פעם?!
אולי בכל זאת בעצם התבגרתי? אולי סתם קשה לי להכיר בשינוי. השתניתי. השארתי את אהבתי לריקוד קצת מרחוק, והרי אלכוהול מעולם לא באמת חיבבתי. שינוי זה טוב לא? הקול לא משוכנע, האמת שגם אני לא. טוענת שאני עייפה מכל השבוע שעבר, אבל כשמגיע סוף שבוע אני זו שלא באמת נותנת לעצמי מנוחה, מתישה את עצמי במחשבות על מי שהפכתי להיות. לבטריות שלי יש אורך חיים קצר עכשיו, והן פשוט חייבות שמונה שעות טעינה, אני מסבירה לעצמי ביני לביני, כאילו לתרץ את חוסר החשק לצאת לתוך הלילה.
אני הבוס הגרוע ביותר של עצמי. אין ספק בזה בכלל. מלחיצה את עצמי בדד-ליינים שלא קיימים בעצם, בתחושה של זמן שאוזל ורץ מהר יותר ממני החוצפן, במחשבות על ימי רווקוּת שלא מנוצלים עד תום ועל כוסות יין שאינן נלגמות כלל. כשישאלו ברבות הימים מה עשיתי בשנות ה-20 המאוחרות שלי, אני אגיד שישנתי, אגרתי שעות לקראת לילות של חוסר שינה בגלל בכי של תינוק או נחירות בן זוג.
"על איזה בן זוג את מדברת?!" שואל הקול.
"כן, אני יודעת" משיבה לו "אין לי להלין אלא על עצמי בלבד". פרינססה בתרדמת, מחכה להתעורר עם נשיקת נסיך.
"אז תחכי".
אומרים שבהפוך על הפוך זה דווקא יכול להועיל
אני אכן מחכה, כך מראים הסימנים. לא מחפשת. יש אומרים שבהפוך על הפוך זה דווקא יכול להועיל לי, זאת אומרת אם אני לא יודעת שזה עלול להועיל לי, זה עוד עשוי לשחק לטובתי. סומכת על קופידון והחצים שלו, מפריחה משאלת לב כמו בועות סבון עם כל ריס שנופל. בינתיים נזכרת, שאחת התחושות הנעימות שהיו לי כשהייתי בזוגיות היתה שיכולתי להפסיק להתנצל בפני עצמי על זה שאני באמת לא מחפשת, כמו שטה במים נינוחים, מנסה להינות מהרגע.
הנה, אני הרי יודעת להינות מהרגע, יש לי הוכחה בקופסת הפנדורה שאני קוראת לה הזיכרון שלי, אז למה לעזאזל זה כל כך מסובך לעשות את זה גם כשאני סינגלית? למה בעצם כל כך מסובך לי להשלים עם הרצון להתמסר לדברים הפשוטים? לתת לעצמי להירגע, עם ספר או סרט או מחשבה, כי זה מה שמתחשק לי בעצם, זה ולא מרדף בגופיה שחורה ובריסים מעפעפים, שעוד רגע ממש עוד רגע מאיימים לסגור על עיניי?
לפנייה לכתב/ת 
