הימין משיב מלחמה

"את מי בכלל מעניין הסיפור היהודי", שאל גינגי פרידמן בביקורתו על קמפיין ההסברה החדש של יהודה ושומרון, והעיד בכך יותר מכל על חיי בועה של אנשים מסויימים במדינת תל אביב. בניתוח המסר הוא דווקא מדייק: "הקמפיין החדש מתמצה בסיסמה 'הסיפור של כל יהודי'. כלומר, יהודה ושומרון הם ערש היהדות, ולכן אין לוותר עליהם". מאידך, הדיוק נעלם דווקא לגבי אותן עובדות כביכול המגבות את טענתו שהקמפיין "איננו מדבר בשפה ישראלית".

אם אך לפני עשור רוב הציבור אכן הגדיר את עצמו קודם כל כישראלי ורק אחר-כך כיהודי, הרי שכיום עד שני-שלישים מהציבור מגדירים את עצמם לפני הכל כיהודים. לדוגמא, בסקר "המכון הישראלי לדמוקרטיה" שהדגיש כי "ככל שהגיל נמוך יותר כך מתחזקת הזהות היהודית". במחקר אחר העידו 28% מהציבור כי הם קרובים יותר ליהדות היום לעומת העבר, ומחקר נוסף מצא שמשקלו היחסי של הציבור החילוני בישראל לעומת המסורתי הגיע לשפל של עשרות שנים.

האמת היא שישראל 2008 היא מקום בו הסיפור היהודי מעניין מתמיד. שולי רנד כובש מצעדים, בזמן ששלמה גרוניך, דוד דאור, בני משפחת בנאי ויוצרים אחרים מרגשים את העם בשירי מקורות. כשסיכמו את שנת 2007 במוזיקה הישראלית בקביעה ש"השכינה ניצחה את הפלייליסט", קלעו לטרנד שעניינו עומק חברתי. צביקה יחזקאלי הצהיר בכתבת שער בעיתון כי "רק עכשיו אני מתחיל להכיר את היהדות" וביטא כמיהה ישראלית רחבה ומתחדשת, שמחזירה את היהדות לכל העם, לדתיים ולחילונים כאחד. כמיהה זו מאפשרת את קיומה של הוויה יהודית משמעותית שעניינה לא בהכרח קיום מצוות, ומנגד מאפשרת עיסוק לא רק במאפייני לאום אתני ריקים מתוכן. מכאן ה"סיפור" של הקמפיין: אם ישראל רוצה להישאר מדינה יהודית, לא רק בגוף אלא גם בנפש, אל לה לוותר על המקומות שבזכותם עם ישראל חי.

מעניין לציין כי דווקא שני חילונים, דני דיין ויקיר שגב, הם שאיפשרו את כיוון ההסברה החדש ליהודה ושומרון; בניגוד למתנחלים הקלאסיים שחששו שאין להם שפה ערכית משותפת עם אחיהם במרכז הארץ, ולכן התמקדו במסר ביטחוני ובסכנת הקרע בעם, החילונים הללו הבינו שאין סתירה בין אורח חיים חילוני לבין זיקה עמוקה לרבדים ההיסטוריים והמסורתיים של היותנו יהודים.

לזכותה של הדמוקרטיה הישראלית ייאמר, כי מעולם לא יושמה בפועל תוכנית נסיגה שלא זכתה לרוב בציבור. גם אם קשה למתנחלים להודות בכך, הרי שהישראלי הממוצע חשב ש"אין לנו מה לחפש בעזה", כשם שהוא תמך בהסכמי השלום עם מצרים וירדן.

מאידך, כאשר רוב הציבור התנגד למהלך מסויים (בגולן או בירושלים) שום "אינטרס" של פוליטיקאי לא גבר על רצון העם. לכן דווקא היום, כשישראל עומדת ככל הנראה בפני מערכת בחירות גורלית, חשוב להציב את שאלת היסוד הציונית לגבי חזרתנו לארץ הזאת.

בשלוש השנים האחרונות משקפים הסקרים אהדה גוברת למתנחלים לצד התנגדות לנסיגות ולכינונה של מדינה פלסטינית. אך כדי ששינוי המגמה בדעת הקהל יחליף את הדיסקט המדיני של ישראל לא מספיק קו הסברה בנוגע לאיום הבטחוני. מתיישבי יהודה ושומרון חייבים היו להציע בנוסף גם משקל נגד ערכי-ישראלי לאידיאולוגיה של השלום הרדיקלי. משקל הנגד נמצא בהבנה שהשלום המיוחל איננו מטרה אלא אמצעי, כדי שנוכל כעם להמשיך את הסיפור היהודי של כולנו.

איתן דור-שב, אסטרטג של מועצת יש"ע וממקימי מינהלת ההסברה של יהודה ושומרון