ריח הבחירות באוויר, ואחת השאלות שתעניין את הפוליטיקאים בתקופה הקרובה היא איך ובמה לפתות את ה"רוסים" הצעירים שגישתם הפוליטית טרם גובשה סופית. פוליטיקאים אלה יופתעו לגלות את עומק התסכול של ציבור זה, שבחלקו חולם על דבר אחד בלבד: לרדת מהארץ.
בסקרי דעת קהל שעורך מרכז גוטמן נשאלות שאלות רבות בדבר הרצון להישאר בארץ. נמצא שמיד לאחר מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, נרשמה ירידה ניכרת בשיעור הישראלים הצעירים שרצו להישאר בישראל. בקרב הצעירים ה"רוסים" ירד שיעורם מ-63% בפברואר 2006 ל-46% ב-2008. את השינוי ניתן להסביר באכזבתם של המהגרים, שעזבו את ברית המועצות בשל היעדר ביטחון ויציבות במטרה למצוא סביבה יציבה ובטוחה כאן בישראל. ואולם לחוסר רצונם של עולים רבים להישאר בארץ יש גם סיבות נוספות כגון רצון לחיות במדינה מערבית יותר, שבה ניתן להגיע לרמת חיים גבוהה בכל המובנים במידה שתואמת את כישוריהם ואת השכלתם.
ממצאים אלה תואמים את הנתונים שהציג מרכז המחקר והמידע של הכנסת לח"כים ביולי 2006, ולפיהם שיעור הירידה בקרב מי שעלו לישראל אחרי שנת 1989 גבוה בהרבה משיעור הירידה בקרב העולים הוותיקים וילידי הארץ. לכאורה התופעה ברורה ובמדינה מתוקנת השלכותיה היו מדאיגות את מקבלי ההחלטות, אבל בישראל כיום ישנם בעלי אינטרסים חזקים במיוחד שמעוניינים להסתיר את העובדות.
מדובר דווקא בחברי הכנסת המשווקים את עצמם למפלגות כ"נציגים של מיליון עולים". כך אחת מהם הציגה בכל מקום את הנתונים המופרכים לחלוטין לפיהם הירידה בקרב "רוסים" היא כמעט שולית יחסית לציבור הוותיק, ובקרוב יש לצפות לעוד עלייה גדולה מרוסיה.
לצדם של הפוליטיקאים פועלים נציגי הסוכנות היהודית שסופרים כל ישראלי וישראלי שחוזר, אך בה בעת מסתירים בכל כוחם את מספרם של היורדים. העובדות לא יבלבלו אנשי תעמולה מקצועיים ומשופשפים, שיודעים איך להצדיק את קיומם.
נציגי שתי הקבוצות חוברים יחד לדיון בתקשורת ה"רוסית", שם ניתן לנהל דיון סובייטי קלאסי. העובדות לא חשובות, אפשר להסתיר כל תופעה, לרמות ולסלף עובדות קיימות. אין ירידה מהארץ – יש סיפורי הצלחה, אחווה ישראלית, פטריוטיות ועוד תקציבים לעידוד העלייה.
בתודעתם הסובייטית של הפעילים האחראים על גורלם של מאות אלפי העולים נטמעה עמוק הנוסחה ש"אין צורך לפתור בעיות אם אפשר להסתיר אותן". נשאלה השאלה כיצד בדיוק ניתן לצפות שבעיותיהם של עולי שנות ה-90 בתחומי התעסוקה, הדיור, הפנסיה והנישואין ייפתרו, כאשר מקבלי ההחלטות דוברי הרוסית אינם מעוניינים לחשוף לציבור את הסיפור האמיתי.
המדינה שפעילי הסוכנות והח"כים הדוברים רוסית גדלו בה, ידעה היטב להשקיע בחלון הראווה ולהסתיר כל מה שמאחוריו. אנחנו זוכרים איך זה נגמר, ולכן חשיבה זו מסוכנת ביותר לעצם קיומה של כל מדינה מתקדמת.
בניגוד ל"נציגי העולים", לציבור עצמו אין את הלוקסוס לחיות במדינה הווירטואלית של הסוכנות. במדינתו האמיתית יש משמרות של 12 שעות במפעלים, מגורים בפריפריה המוזנחת, יחס מזלזל מצד הוותיקים ותקרת זכוכית שרבים נתקעים בה. כל מי שנחשף היום לאווירה בקרב ה"רוסים" הצעירים בוגרי הפקולטות היוקרתיות בארץ, מגלה שהיא דומה מאוד לזו שהייתה בקרב הוריהם בתחילת שנות ה-90 ברוסיה.
הצעירים ששירתו ומשרתים בצבא מדברים על היעדר פרספקטיבות בחיי היום-יום, על רמת חיים שאינה תואמת את השכלתם ואת כישוריהם ועל הגירה למערב. הם מדברים על המלחמה האחרונה והעתידית, על גורל הילדים ועל הצורך לקחת את האחראיות עליהם. הם מעודדים זה את זה וחולקים ביניהם מידע יקר.
בחודשים הקרובים נערך מרכז גוטמן לערוך סקר עצמאי שיוקדש לעליית שנות ה-90 בישראל, בין השאר במטרה לחשוף את התחושות ואת החששות של ציבור זה על מנת להבין טוב יותר את הסיבות לירידה מהארץ ולהעלות את הסיפור האמיתי על סדר היום הציבורי. חבל שרבים שכבר אינם חיים בישראל לא ייכללו במדגם.
מיכאל פיליפוב, עוזר מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ודוקטורנט
למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים
