"אילו הייתי צריכה לבחור בין להיות חכמה, או להיות יפה, הייתי בוחרת ביופי", אמרה לי איילה פנייבסקי, עתונאית וסטודנטית בתוכנית "אמירים" למצטיינים באוניברסיטה העברית.
אני חוזר לנושא הזה שוב, ופעם שנייה בעקבות הסדרה "היפה וחנון".
הסדרה עצמה, שהיא מעולה לדעתי, אינה נושא הרשימה אלא טריגר להערה קצרה בנושא לא פתור בתרבות שלנו, ובעיקר לא פתור ביחסים זוגיים – מה חשוב יותר: להיות יפים, או חכמים?
לכאורה, הנושא הזה נראה דווקא פתור. מחקרים שונים אינם משאירים מקום לספק - היופי מנצח. אבל נוח שלא להיכנע למסקנה כזאת. נראה תרבותי ומשכיל יותר להכתיר את הנושא כתעלומה.
היופי נתפס אצלנו כחשוב יותר מהחוכמה. כך רצתה האבולוציה, וכך זה נשאר עד עצם היום הזה. ככל שהאבולוציה נדרשה לתכונות הישרדות מסוימות, היא ידעה לגלם אותן בתוך היופי. אם חשוב להיות חזקים, אז החזק הוא היפה. אם גנים מסוימים חשובים להפריה ולגידול צאצאים, אז מתלווים אליהם גנים של צורה חיצונית שמתקבלים יפה. היופי, על פי האבולוציה, הוא לא רק עניין חיצוני, הוא הפרומו של הפנימיות.
אבל, איזה אדם תרבותי מוכן להודות בכך בפה מלא. אדרבה, מחנכים אותנו להגיד את ההפך, כמו "הבל היופי". האבולוציה גם שוגה לעתים די קרובות: לא מעט יפים הם טיפשים, כל כך טיפשים שבא לבכות. לא זו בלבד, אלא שהיופי מצליח לעתים קרובות להסוות את הטיפשות, כפי שאפשר ללמוד ממחקרים שעוסקים בדעות קדומות. היפים נחשבים חכמים בזכות יופיים. הם נהנים מסטיגמה כמעט-עיוורת של חכמים.
האם האבולוציה טמנה לנו מלכודת?
לפני כחודש התפרסם מחקר הטוען ששריפות תורמות לאקולוגיה יותר מכיבוין, או מניעתן. שריפה בטבע היא דרכו של הטבע לרענן עצמו בכוחות חדשים. אם כן, האם האבולוציה מחפשת לרענן את הגנום האנושי בעזרת מלכודות של יופי? אולי, אבל אני מנסה להימנע מספקולציות מרחיקות לכת. אני מבקש להתמקד בעובדות.
הסדרה "היפה והחנון" אינה מקור ראוי שאפשר לבסס עליו דיון בשאלת היופי והחוכמה. לא כל היפות שם הן טיפשות, ולא כל החנונים הם מחוננים. ניכר שההפקה דאגה לייצר לנו "יפות וטיפשות", לצד "חנונים וחכמים". התפרים לפעמים גסים ביותר. יחד עם זאת, ההתפתחויות בתוכנית יכולות לשמש כרמזים למסקנה שנורמות התנהגות על פי היופי נחשבות יותר מנורמות של התנהגות על פי החוכמה.
ההתפתחות הכי מרגשת בסדרה, בעיקר בפרקים האחרונים, היא ההתקרבות הרגשית בתוך הזוגות. יוצרי הסדרה יודעים גם להגיש את ההתפתחות הזו: סצינות שמצולמות יפה, מיקוד נכון של המצלמות, ולפעמים גם מוזיקה מתאימה. יש סצינות מרגשות.
נמרוד ורוקסן הם לא השיא. תענוג לעקוב אחריהם. הקשר ביניהם גם מעורר מחשבות שמחות, או נוגות, בעניין של "אהבה ממבט ראשון". סיפור אהבה הוליוודי בלי הוליווד. השיא לדעתי הוא הקשר המתפתח בין רעות לאיציק. אם יהיה ביניהם משהו, אני מודיע כבר עכשיו שאני קופץ משמחה, אולי אפילו אתפס עם עיניים זגוגיות. רעות מתגלה בקשר הזה כאדם מעניין במיוחד. ההתייסרות שלה על ההערות הפוגעניות בהתחלה, הסלחנות שלה ושפע דברי הערכה, הגובלים לפעמים באפשרות של התאהבות באיציק, הופכות אותה לברבור של אופי, אולי גם ברבור של חוכמה. אני מסוקרן גם משחר וגאל: שניהם חדי לשון וחדי אבחנה. אני נהנה מכל רגע שהם פולטים הערות, במיוחד משחר, אבל הם מעניינים יותר בהתפתחות הפנימית ביניהם: האם גאל תתאהב בשחר? הרגע בו שחר העניק את הכובע הילדותי שלו במתנה לגאל, והמבט שהיא שלחה בו, כולל הערות שלה לאחר מכן, היו שיא נוסף.
למה אני נכנס לפרטים כאלה?
| עוד מבט: |
|
| אז מה מושך יותר, היופי או האופי? / אבינועם בן זאב |
|
בסופו של דבר, חיים טוב ביחד ולאורך זמן בעיקר בגלל האופי, ולא בגלל היופי. בעל יפה תואר ואגואיסט יכול למרר את החיים, ואשה יפה ועצבנית יכולה לגרום לבעלה להאמין שהוא מוכן לוותר על כל היופי ששוכב לצדו במיטה. מחשבות בעקבות סקר בינלאומי שנערך בקרב אנשים יפים |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
כולם נלהבים, על סף לא מאמינים, מהשינוי שחל בבנים, אבל בקושי מתייחסים לשינוי שחל, אם בכלל, ביפות. הבנים באמת השתנו: הם מתלבשים אחרת, מסורקים אחרת, מתנהגים אחרת וחושבים אחרת. רואים גם שינוי בבנות: הן למדו להעריך, ואולי גם לאהוב, את התכונות החנוניות. עד עכשיו החנונים היו מחוץ לקו הראייה שלהן, ועכשיו הן מודות שקו הראייה שלהן התרחב. שינוי מבורך, אבל לא שינוי שיכול לעמוד ברמה של השינוי בצד השני.
היפות מוכנות עכשיו להתחבר אל חנונים, אבל בלי שהם עצמן מוכנות להשתנות לעומק. הן לא יוותרו על הבגדים והנעלים שלהן, על ערכות ופינות האיפור שלהן ועל הבילויים שלהן. החנונים מוכנים כבר לצאת לפאבים ומועדוני לילה ולרקוד, לעומת היפות שלא נראה שהן מוכנות לבלות עם ספרים, או לעקוב בעניין אחרי ההתפתחויות האחרונות במדינה.
למה התוכנית הפכה בעיקר לתוכנית לשינוי החנונים?
"אני ממש לא מרגישה כמוך", אמרה מחוננת ששאלתי לדעתה. "מראים גם את השינוי של הבנות. השינוי של הבנים הוא חיצוני, ולכן הוא בולט. אבל לדעתי ממש רואים את השינוי בבנות, והן מדברות על זה. השינוי לא צריך להיות בפחות התעסקות בחיצוניות אלא בהרגשה הפנימית, ואת זה מראים גם אצל הבנים וגם אצל הבנות"
היפות, כזכור, אכן השתנו ביחס שלהן כלפי המחוננים, אבל לא בחשיבות שהן מייחסות לטיפוח החיצוניות שלהן ושל בני הזוג שלהן, ולא בעומק הנפשי שהן מייחסות להתעסקות הזו. החנונים השתנו גם בעומק הנפשי כלפי השינויים החיצוניים שלהם.
מה זה אומר? נקודת מבט מעניינת על החברה כולה? נראה שיש כאן רמז לכך שמי שחיים את החיים האמיתיים הן הבנות. שהחוכמה תאריך לנו את החיים ותשפר אותם, אבל רק בתוך המעבדה, לא בחיים עצמם. "מגדל שן" הוא מושג מעניין. הוא בא להבהיר שעל החכם לחיות את חוכמתו בנפרד מחיי היומיום.
החוכמה הביאה אותנו עד הלום. היא המדעים, הטכנולוגיה, אריכות החיים ואיכות החיים. למרות זאת, נורמות התנהגות על פי החוכמה נחשבות פחות בחברה לעומת נורמות התנהגות על פי היופי.
"אני חושבת שהמסקנה היא לא לגבי ידענות ויופי באופן ספציפי", אומרת איילה פנייבסקי. "בכל חברה יש ערכים חשובים יותר ופחות. החוכמה היא להתאים את עצמך אליהם. היום, כאן ועכשיו, יופי הוא נורמה הרבה יותר שולטת מידענות. החוכמה היא להבין את זה ולהתנהל בהתאם. או במקרה שלי - להבין שעם כל הכבוד לשכל שלי, מה שבאמת עשוי להקל עלי בחיים זה איך שאני נראית".
