אפתח בווידוי מרגש – כשהייתי קטן הייתי מגה-חנון. העדפתי לשבת ולעלעל באנציקלופדיה העברית במקום לשחק כדורגל או תופסת, ואת שעות הישיבה בשירותים הייתי מנצל לעלעול באטלס או במשהו דומה. לא פלא שכבר בגיל צעיר ידעתי על מבנה לב האדם.
בכל ספרי האנטומיה לילדים שחרשתי הסבירו שיש שני חדרי ושתי עליות, ואם אני זוכר נכון, הם משמשים להזרמת הדם לכל הגוף באמצעות שריר הלב. ללי בלו סוברת שהלב מורכב ממגירות,
ואילו אני דבק באנטומיה שלמדתי, אבל עם שינוי קל.
הלב שלי לא מורכב ממגירות. הוא מורכב מחדרים, אבל כמו כל לב באזור עירוני הומה אדם, אם בהתחלה היו בו שני חדרים, היום הוא מחולק לעוד ועוד, כדי להכיל כמה שיותר אנשים.
החדר הראשון שהושכר אי פעם בלב שלי היה שייך דווקא לבחורה. היא שכרה אותו למשך כמה חודשים, כנראה חיפשה לעצמה מקום נחמד להתגורר בו. לבסוף פינתה את מקומה וחזרה להתגורר באחת העליות, הידועה גם כ"סוויטת החברים", אותה היא מאכלסת בנוחות עד היום.
מצד שני, נראה שהצפיפות בסוויטה דחפה משם מישהו אחר והעבירה אותו אל החדר שלה, שם התגורר בביטחה למשך זמן רב. אפשר לומר שבשבתו שם הוא היה דייר טוב, עד שהגיע סוף החוזה שלו והוא סירב להתפנות, אלא התנחל שם למשך כמה שנים טובות. בשלב זה הגעתי למסקנה שעל מנת לאכלס אנשים נוספים שם, יש צורך להתחיל לחלק את החדרים.
אז בזמן שאותו אחד התנחל לו בחדר, התחלתי בעבודות השיפוצים. סגרתי חלק מהכניסות לחדר שלו ובניתי קירות גבס בחדר השני. החדרים החדשים הפכו במהרה למלון דרכים – אנשים באו והתיישבו שם לתקופות קצרות. חלקם עזבו מרצון, חלקם הוצאו משם בצו בית משפט לענייני לב ונפש.
אני מודה שההכנסות ממלון הדרכים שבלבי היו נמוכות מההוצאות ולרוב הכניסו אותי לתסבוכים ולצרות פיננסיות שדרשו טיפול מיידי. עם זאת, חלק מהדיירים היו כה נחמדים שהפכו לדיירי קבע בפינה קטנה, בלי להפריע למהלך החיים התקין במקום.
לפני כשנה וחצי הגיע לראיון דייר חדש. ישבנו על כוס קפה, ולאחר זמן מה הוחלט שהוא ישכור חדר בלבי. הוא נראה בחור הגון, ולא היה חשש שמדובר בדייר בעייתי שאאלץ להלחם בו. הוא אכן שכר את אחד החדרים והיה לדייר הראשי. ארוחות הבוקר המשותפות והשיחות הארוכות אל תוך הלילה נעמו לי, וכשהחליט לעזוב, החלטנו שהוא ישכור את אחת הסוויטות ויישאר שם (הוא חי שם עד היום עם בן זוגו).
גם הדייר שאחריו נראה הגון, וגם הוא שכר את אחד החדרים בלב שלי. הדייר הזה הפך לבן בית, ושהגיע רגע הפינוי, נתקפנו צער על העזיבה, לצערי לא היה מקום בסוויטה לשכן אותו, והוא נאלץ לכתת רגליו ולחפש דירה אחרת, מותיר מאחוריו מספר חפצים, במחשבה שאולי ישוב להתגורר שם, ואולי יימצא לו מקום בסוויטה.
אחרי כל הבלגן שנוצר הבנתי דבר חשוב: דיירי לב הם עם קשה, ואין לי איך להיאבק בהם. נכנסתי לחדרו של הדייר הראשון וגיליתי שהוא פינה אותו מזמן ומשתמש בו כמחסן, לכן החלטתי לנצל את השיטה לטובתי: תליתי שלטים ברחבי הבית שמודיעים כי הדיירים מוזמנים לאחסן את דבריהם ולעזוב, תמורת גישה (באמצעות סיסמה) לאיסוף החפצים בעת הצורך.
ההיענות היתה יפה. היום אני מוצא את עצמי חי בשלווה, כשרק מידי פעם סיסמה בדמות שיר, תחנת אוטובוס בירושלים או פינת רחוב בתל אביב מקפיצה אותי לחדר, לחפש איזה חפץ ולהביא אותו ליעדו.
בסופו של דבר, גיליתי שאפשר לחיות בשלום כשחדרי לבי פתוחים בחלקם והחפצים מסתובבים, גם אם יש דייר אחד ראשי שאני אוהב.
