יקירי, בוא נריב הערב בשעה חמש וחצי
אתם קמים בבוקר, מתחיל יום נפלא עם "שמופי" ו"לא, אתה שמופי!", ואז, ללא התראה מוקדמת, ריבון קטן מתפתח לפרצוף ספינקס נשי ולמבט גברי של איך-התאהבתי-בפוסטמה-הזו. חשבתם מה היה קורה אילו יכולנו להיערך מראש לריב כאילו היינו מקבלים מפה מפורטת של שדה מוקשים?
בתחום הזוגי קשה לצפות את מהלכיו של האדם שאיתנו. כל קשר מטבעו הוא דינמי, נתון לשינויים, וקורים בו דברים בלתי צפויים. למשל, אתם קמים בבוקר, מתחיל יום נפלא עם "שמופי" ו"לא, אתה שמופי!", ואז, ללא התראה מוקדמת, ריבון קטן מתפתח לפרצוף ספינקס נשי ולמבט גברי של איך-התאהבתי-בפוסטמה-הזו. אפיזודה כזאת יכולה לחרב מצב רוח ליום שלם.
לצערנו, לא כל ריב מגיע עם קדימון. חשבתם מה היה קורה אילו יכולנו להיערך לריב כאילו היינו מקבלים מפה של שדה מוקשים?
ברגע שאנו מכירים בן זוג, אנחנו מתאהבים בכל הטוב והיופי שאנחנו רואים בו. ההורמונים חוגגים ויש תחושה משכרת של התעלות. אבל גם בשעת ההתאהבות אנחנו, או לפחות הערניים שבתוכנו, מצליחים להבחין באלמנטים שאנחנו לא מחבבים אצל בן הזוג. אז מה עושים עם כל הדברים שאיננו אוהבים בפרטנר האהוב שלנו?
מזוודה דמיונית שמכילה משפטים איומים
לדעתי, מאחר שאיננו אוהבים לקלקל אידיליות, אנחנו שמים את כל מה שאיננו אוהבים בבן הזוג שלנו בתוך מזוודה דמיונית. המזוודה מכילה משפטים איומים שבני זוגנו אמרו לנו, התנהגויות שאיננו יכולים לסבול, דעות שקשה לנו להדביק לדמות האהובה. רוב הזמן המזוודה הזו סגורה בבוידעם איפשהו במוח שלנו, ובשעת ויכוח היא נפתחת, וממנה קופץ פתאום כל השלילי שאנחנו רואים בצד השני. יש שם ארסנל שיכול להצית ויכוח סרק כמו הוספת זרדים יבשים למדורה דולקת.
בשעת ויכוח המזוודה התמימה הזו הופכת לתיבת פנדורה, ממנה נשלפות אמיתות בלתי מחמיאות על בן זוגנו. כל הרוע, הכאב ותסכול שלנו משתחררים לאוויר. הסיטואציה בה בן זוגך האהוב מטיח בך משפט שברור שהוא לעוס במוחו, משפט מוכן ומובנה שחיפש זמן ומקום לצאת, היא מאוד בלתי נעימה. מילים חדות נשלפות כמו סכינים, ומולן מגיעות מילות-נגד, שיוצרות זירת דו קרב בה מילים משמשות כנשק חם לכל דבר.
ההתאהבות מתפוצצת לכם פתאום בפנים
אחת הבעיות בריבים היא העובדה שאתה מגלה שבן זוגך אינו רואה בך כליל שלמות, בעיקר אם אתם מצויים בתחילת קשר. כך ההתאהבות מתפוצצת לכם בפנים, ולא קל להתעורר באכזריות מחלום נעים.
מצד שני, ריב משמש כמו דלת למקום חדש בקשר. זה יכול להיות שער הרחמים או שער האשפות, תלוי במה תבחרו. מי שמשכיל לעבור את השער הזה מגיע לשלב הבא בקשר. כשיש קשר חיובי טוב ואוהב, השלב הבא יהיה שדרוג. אבל אם הקשר הוא בעייתי ומקרטע, הריב יקרב אותו לקיצו.
כיוון שאני לא אוהבת לריב ולא אוהבת הפתעות לא נעימות, החלטתי לא לחכות לריב-פתע וחשבתי למה לא פשוט ליזום אותו ולהיפטר ממנו. למה לא לקבוע שעה בשבוע בו כל אחד מביא את המזוודה לסלון פותח אותה ומראה את תכולתה לצד השני. גורם ההפתעה אינו קיים. אפשר לשים שלט מחוץ לדלת: "כאן רבים בכיף איציק ורעות". זוהי הזמנה לערב של תקשורת פתוחה, בו כל אחד אומר את מה שמפריע לו.
לטעמי, כל עוד יש תקשורת פתוחה בין בני זוג יש סיכוי טוב להצליח. כל עוד צד אחד אינו נחסם או חוסם ויש זרימה בקשר, ניתן לפתחו. אני מודה שזה נשמע מוזר לומר "מאמי בוא נריב" (כשאמרתי את המשפט הזה הוא בעיקר גרר התקפת צחוק של בן הזוג), אבל נסו לשים מראה מול הפנים שלכם בשעת ריב ותבינו שכל דבר שווה, ובלבד שלא נחזה בפניהם המתכערות של אהובינו הזועמים.
אבל אליה וקוץ בה: אחד החסרונות של "ריב יזום" הוא שניתן להתכונן אליו כמו אל עימות בין פוליטיקאי. כי בלהט ריב לא מתוכנן שוכחים דברים. מי לא מכיר את רגע פוסט ויכוח, חוכמת חדר המדרגות, בו כל אחד אומר לעצמו ששכח לומר דבר זה או אחר. תארו לעצמם שבשעת ריב יזום הכל נאמר, שום דבר אינו נשכח, מה שאומר שערב כזה יכול להתפתח בקלות רבה לשדה קרב מדמם. לכן יש להקפיד על שלושה כללי זהב:
א. כשאחד מבני הזוג פותח את ה"מזוודה" שלו עם הטענות, אסור לענות ולהגיב בשום צורה שהיא בשליפה, אלא רק לאחר שבן הזוג מעיד שסיים לשטוח את טענותיו. מי שמצליח בזמן הזה לשמור על שתיקה ראוי להערכה, בעיקר משום שכל חיינו חונכנו להגיב מהר ולהקשיב פחות.
ב. בלי מכות מתחת לחגורה, לשמור על תרבות דיון, להשאיר את האגו בחוץ.
ג. בסוף המפגש יש לומר מה גרם לך להתאהב בבן זוגך, או לפחות מילה טובה.
אני לא מצליחה להבין זוגות שטוענים שהם מעולם אינם רבים. נשמע לי משעמם, ובעיקר - שטחי. ריב פרודוקטיבי, כזה שאינו בא להשפיל או סתם להטיח טענות, יכול להיות נפלא ומקדם קשר.
וכמובן, אחר כך בא אלמנט ההשלמה האהוב על כולם.
הערה אחת קטנה לסיום, למי שמחליט ללכת על התרגיל: הכנסו לחדר כשמילותיו של יהודה עמיחי מלווה אתכם:
"מן המקום שבו אנו צודקים
לא יצמחו לעולם
פרחים באביב.
המקום שבו אנו צודקים
הוא קשה ורמוס
כמו חצר.
אבל ספקות ואהבות עושים
את העולם לתחוח
כמו חפרפרת, כמו חריש".
בהצלחה!
לפנייה לכתב/ת 
