המוסר הרים ידיים, החוק אפילו לא ניסה, והאיידס הוא ניסיון מעניין אבל כושל של הטבע. הטכנולוגיות המסוגלות לאתר אנשים בכל מקום הן היום פתח התקווה היחיד למי שעדיין מחפשים תקווה. אולי יש תרופה לניאוף.
המוסר המציא את הבגידה, אבל מתברר שאין לו כוח נגדה. החוק אולי לא אוהב אותה, אבל העמדת הבגידה מחוץ לחוק היא התערבות בוטה בחיי הפרט. החוק הדמוקרטי מספיק חכם שלא להתערב. האיידס העמיד לבגידה ברירת מוות, אבל כמו שעונש מוות לא מרתיע רוצחים, גם האיידס לא ממש מרתיע, ובמיוחד כשאפשר לעקוף את הסכנה ואחר כך אולי אפילו להאריך את החיים. ואז הגיעה הטכנולוגיה. האם הטכנולוגיה מסוגלת להצליח במקום בו המוסר, החוק והטבע לא הצליחו?
הגיליון האחרון של כתב העת International Journal of Electronic Business Management מוקדש כולו למשמעויות החברתיות של חברה המשתמשת בטכנולוגיות העוקבות אחרינו לכל מקום. אז הנה תרומה קטנה משלי, לאו דווקא מלומדת.
הבעיה המטרידה ביותר היא שאותן טכנולוגיות, שאין ספק בתרומתן לאיכות החיים, מאיימות על הפרטיות שלנו. אבל יש לזכור שהזכות לפרטיות היא בעצם גם הזכות לבגוד.
מהן הטכנולוגיות העוקבות אחרינו לכל מקום? טלפונים ניידים, GPS שחודר היום במהירות אל השוק, נקודות חמות של חיבור לאינטרנט בעזרת מחשבים ניידים ואיי-פונים. יש היום אפילו מקררים ומכונות כביסה שניתן להפעיל דרך האינטרנט, והמגמה הזו רק בתחילתה.
ניתן היום לאתר את המיקום הגיאוגרפי המדויק, בכל זמן נתון, של כל אדם שנושא עמו טלפון נייד, שולח אימיילים המזוהים עם השם הגלוי או הבדוי שלו, משתמש ב-GPS ומפעיל תוכנות ומכשירים דרך האינטרנט, וזו רק רשימה חלקית
החוק מנסה וינסה למנוע חלק מהמעקבים האלה. צריך צו של בית משפט כדי לכפות על חברות הסלולר ועל ספקיות האינטרנט להסגיר את המיקומים, אבל כאן נכנסת לתמונה ההסגרה מרצון.
| עוד מבט: |
|
| עם הטכנולוגיה הייאוש לא נעשה יותר נוח / סתם אחד |
|
יש לה טלפון סלולרי, כמה תיבות אימייל, כרטיס באתר היכרויות וברשת חברתית, ואפילו בלוג. בזכות כל השכלולים האלה, יש לה עכשיו המון דרכים להיווכח כמה היא בעצם לבד |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
ההסגרה מרצון היא התחברות מרצון לתוכנות של מסרים מיידיים (כמו מסנג'ר ואייסיקיו) ולתוכנות שמאפשרות שיחות מיידיות כמו סקייפ וג'ימייל. הטלפון הוא ילד קטן לעומתן. הן מחוברות ברגע שמדליקים את המחשב, סימן שאתה שם. ואם אתה מחובר בדרך כלל ופתאום לא מחובר, אז למה אתה לא מחובר? ואם אתה מחובר אז למה אתה לא מגיב? ולמה מסומן "לא פנוי", מה, אתה כועס עליי, יש לך מישהי?
יש גם מצלמה. גם בטלפון הנייד, אבל בעיקר בתוכנות המסרים המיידיים. קשה להסתיר מהמצלמה איפה אתה נמצא. לא צריך בשביל זה צו של בית משפט, רק לבקש ממך, וכבר אין לך ברירה.
הסצינה הבאה בהחלט סבירה: הבעל ישן בבית מלון, באיזו נסיעת עסקים. יש חיבור לאינטרנט בכל בית מלון שמכבד את עצמו, והיום כבר לא נוסעים לעבודה בלי מחשב נייד צמוד. בכל מחשב נייד יש כבר בילט-אין מצלמת רשת, ולמה שהאשה לא תבקש מהבעל להירדם עם מצלמה פתוחה, כי היא מאוד מתגעגעת? הבעל יגיד אולי שלא נעים לישון מול מצלמה, אבל אז יתחילו השאלות.
ההסגרה מרצון מתפשטת גם אל תוך מקומות עבודה. צי הרכב של החברה מחובר לרשת. קולגות ובוסים יודעים בכל רגע נתון איפה הרכב שלך נמצא. הם לא חברת סלולר ולא בית משפט. הם רואים איפה אתה נמצא ואתה חבר שלהם והם מרכלים עליך בינם לבין עצמם, או עם אחרים.
רכילות, אגב, היתה עד לא מזמן התרופה היחידה נגד בגידה שאיכשהו נשאה תוצאות. רכילות בשילוב עם טכנולוגיות של מיפוי צי הרכב בכל רגע נתון נראית כתרופה קטלנית.
בנוסף לרכב, יש כבר חברות שמצמידות חיישני מיקום לעובדים עצמם. אולי לא נעים, אבל זה התנאי לעבוד באותה חברה. וככל שהעלות תרד, והיא תמיד יורדת, אין סיבה שברוב מקומות העבודה לא יתנו את העבודה בחיישני מיקום אישיים. האשה תצלצל לשאול מה נשמע, והאיש שיושב במשרד יכול להגיד בכל רגע נתון איפה נמצא הבעל.
הבעיה היא לא רק הסגרה מרצון, וגם לא חולשת החוק וזרועות האכיפה. הבעיה היא גם, וכרגע בעיקר, הזמינות. אם יש לך טלפון נייד ומחשב, ולמי אין טלפון נייד ומחשב, אתה נתפס כמי שמחובר תמיד, ולכן גם כמי שזמין תמיד. המשפחה שלך מצפה ממך להגיב תמיד. קומץ האנשים שעוד מתהדרים בחוסר הזמינות שלהם הולכים ופוחתים. זה כבר לא מה שהיה עד לא מזמן שאפשר להיעלם ואז לספר איזה סיפור מתקבל על הדעת.
האם זה אומר שניתן לחזות את קץ הבגידה? לא יודע. אולי הערך השלילי של בגידה יהפוך את עורו. לא תהיינה בגידות, כי המצב של בגידה לא יוכל להתקיים יותר בעולם. הוא ייעלם באופן טבעי.
אולי.
