שתף קטע נבחר

מתנהלים בזוגיות כמו פיל בחנות חרסינה

יש זוגות שאינם מתייחסים זה לזה כאל אנשים שצריך להרגיש את צרכיהם ולהיזהר שלא לפגוע בהם ולא לתסכל אותם מדי, להשתדל ככל האפשר לעשות להם טוב. אפשר לומר על אנשים כאלה שהם אינם נזהרים מספיק על בני הזוג שלהם

לעיתים קרובות לאנשים שמגיעים לטיפול זוגי יש מכנה משותף - חסרה להם זהירות. אבל לא סתם זהירות, אלא זהירות בנוגע לשני, לרגשותיו, צרכיו והפגימויות שלו.

 

אני מתכוונת למצבים בהם האשה, או הבעל, מדברים בתוקפנות מוגזמת זה לזה. למשל, כשהבעל אומר על האישה: "את לא מבינה בזה כלום", או אפילו משפט כמו: "זה שטויות מה שאת אומרת, זה ממש שטויות", שלא לומר כינויי גנאי אחרים, כמו: "עצלנית", "דומה לאמא האיומה שלך", או " לא חכמה". או מצב שבו האשה מספרת שהיא לאורך זמן לא מקיימת יחסי מין עם הבעל, למרות שהיא יודעת שהוא רוצה וצריך מין, והוא מתוסכל מזה. או שוב לבעל, מצב שבו הבעל יודע שאשתו רוצה יותר עזרה ממנו עם הילדים בערב ובכל זאת הוא בא מאוחר הביתה מהעבודה וכשהוא בא - הוא קורא בעיתון שלו.

 

כל הדוגמאות האלו מייצגות בני זוג שפוגעים זה בזה. הם אינם מתייחסים זה לזה בזהירות מספקת. הם אינם מתייחסים זה לזה כאל אנשים שצריך "לראות" אותם, כלומר צריך להרגיש את צרכיהם ולהיזהר שלא לפגוע בהם ולא לתסכל אותם מדי, להשתדל ככל האפשר לעשות להם טוב.

 

אפשר לומר על אנשים כאלה שהם אינם נזהרים מספיק על בני הזוג שלהם, אינם חוששים מלפגוע בהם. הם לפעמים מורגשים כמו פילים בחנות חרסינה, בדרגות שונות כמובן של הרס הזכוכיות בחנות.

 

מישהו שצריך לשמור עליו ואפילו להגן עליו

אדם שמתחשב בבן הזוג שלו רואה בו מישהו שצריך לטפח אותו ולא לתסכל אותו יותר מדי. כלומר, הוא משתדל לעשות דברים טובים למען בן הזוג וגם להימנע מעשיית דברים שליליים. הוא רואה בבן הזוג מישהו שצריך לשמור עליו ואפילו הייתי אומרת – להגן עליו.

 

ולכן, גם כשהוא, או היא, כועסים על בן הזוג שלהם – הם נזהרים. כשהרצונות שלהם מתנגשים, הם משתדלים להביא לפתרון שיהיה פתרון של פשרה, שישביע את רצון שני הצדדים. אם בן הזוג הכעיס או תיסכל אותם, הם מנסים להזכיר לעצמם את היתרונות שלו. כשיש להם משהו חריף לומר הם מחכים עד שיירגעו ואומרים את זה רק אחרי דקות, שעות או ימים, וגם אז רק עם "מסננת". כלומר, לא כל מה שיש להם לומר, לא את כל האמת, אלא רק מה שנחוץ כדי להבין, בעדינות ובזהירות.

 

העמדה הזו הכרחית, כנראה, לחיי זוגיות טובים. היא לא מספיקה, כי נראה שיש עוד דברים שחשוב שיהיו בזוגיות, אבל בעיניי היא מרכזית ביותר. כך, למשל פרופ' ג'ון גוטמן, לאחר שצפה עשרות שנים בזוגות דרך מצלמות וידאו, מגדיר מילים קשות ובוז כלפי בן הזוג כ"הורסי-זוגיות". את הנטייה לגמישות הוא מגדיר ממש כאחד משבעת העקרונות החשובים לזוגיות, וברור שהגמישות משפיעה גם על שני עקרונות נוספים מתוך השבעה: היכולת לפתור בעיות קלות והיכולת להתמודד עם בעיות שאינן פתירות.

 

יצרים שנובעים מתוך תסכול או קנאה

אם לדבר על תיאורטיקנים אחרים, קשה להימנע מלהזכיר את הפסיכואנלטיקאית מלאני קליין, שכתבה על היכולת של האדם להרוס את האובייקט, כלומר את האדם האחר שחשוב לו. היא דיברה על יצרי תוקפנות מולדים, או על יצרים שנובעים מתוך תסכול או קנאה, שיכולים לגרום לאדם להרוס את האדם היקר לו ביותר.

 

אגב ההרס הזה, מעניין למשל שמחקרים מראים איך ילדים תוקפניים לרוב אינם מבינים את הפגיעה שהם גורמים לזולת בו הם פוגעים. זה מצב בו נתקלים לעיתים גם בחדר הטיפולים: הגבר או האשה הפוגעים אינם מודעים באמת לנזק ולפגיעה הרגשית העמוקה שגרמו. הם אינם מבינים עד כמה הם באמת פוגעים, והם רואים בתלונות של הזולת מעין "הגזמות", או "רגשיות-יתר", או "מניפולציות". לפעמים הם אומרים משפטים כמו: "זה לא היה צריך לגרום לך לכזה כעס", או "אני לא מבין מה מעליב בזה, אותי זה לא היה מעליב". במשפטים כאלה הם בעצם לא מקבלים את הכאב של הצד השני, הם לא מסוגלים או מנסים אפילו לשים את עצמם במקום הזולת. הם גם לא מקבלים במשפטים כאלה את העובדה שלכל אחד יש תגובות רגשיות משלו. כלומר, גם אם הם עצמם לא היו נעלבים במצב כזה, בן או בת הזוג שלהם נעלבים - ועם זה אי-אפשר להתווכח.

 

גם בבודהיזם, המביא מהשראתו רבות לפסיכולוגיה הקלינית בשנים האחרונות, מדברים על התחשבות בזולת כאחד העקרונות החשובים ביותר להביא אושר לאדם. בטיפולים ברוח בודהיסטית משתדלים לעזור לאדם להתמודד עם כעסים חריפים מדי שלו על בן הזוג באמצעות אמפתיה, ניסיון להבין את השני ואת הרקע למעשיו ותרגילים שונים של מדיטציה.

 

מאין בעצם באה הנטייה הזו שלא להיזהר על הזולת, על בן או בת הזוג? כמובן, הסיבות לכך הן מרובות, אבל אפשר לנסות לציין כמה מהן:

 

1. ניסיון בילדות עם הורים שהיו לא מתחשבים, וגם נישואיהם היו כאלו.

 

2. נטייה מולדת לקושי באמפתיה וברגישות לזולת (משערים שיש לזה בסיס גנטי).

 

3. חוסר בעבודה עצמית ובלמידה מחודשת במהלך החיים של דפוסי התנהגות מתחשבים ומתאימים.

 

4. תגובה כלפי חוסר התחשבות של הצד השני.

 

לגבי הנקודה הרביעית, לעיתים יכול להיות שמישהו מגיע לזוגיות עם יכולת סבירה להתחשבות, אבל נתקל בבן או בת זוג שאינם מתחשבים. לעיתים קרובות חוסר ההתחשבות וחוסר הזהירות של הצד השני גורם לנו כעס ותגובת-נגד של חוסר-התחשבות. במקום שאנחנו נדביק את הצד השני באווירה המתחשבת והזהירה שלנו, הוא מצליח להדביק אותנו באווירה התוקפנית או הבלתי-מתחשבת שלו. לאן תישוב בסוף הרוח – זה תלוי כמובן במאזן הכוחות בין שני בני הזוג, במודעות של הבלתי-מתחשב לבעייתיות שלו ובנכונותו להשתנות ובעוד גורמים.

 

לרגע זה נשמע מלחיץ: עד כדי כך בני זוגנו תלויים בנו ואנחנו תלויים בהם? האם עד כדי כך אנחנו "מסוכנים" לזולת וגם פגיעים בקשר אליו?

 

לא צריך להגזים. חריגות קלות בחנות הזכוכית של בן או בת הזוג כנראה אפשר לשאת, במיוחד אם מסוגלים להעיר על זה והשני יודע להודות בטעותו. מדובר כאן בעניין של כמויות ועוצמה, כנראה. כאשר כמות ההתנגשויות בדברי הזכוכית שלנו ועוצמת ההתנגשויות גדלים יותר מדי – נשברים דברים.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים