קוברים את העבודה מהר מדי

למה אנו מצפים ממפלגה שעבורה אנו מתכוונים להצביע? זו השאלה שעלינו להשיב עליה, עוד לפני לפני שנדרשים לסוגייה למה כן או לא מפלגת העבודה. האם אנחנו מצפים שהמפלגה תייצג תמיד במדוייק את דעתנו, או שתהיה מספיק רחבה כדי להכיל גם אחרים, שחושבים בדומה לנו? האם אנחנו מבקשים שכל נציגיה יביעו את מחשבותינו כאיש אחד בכל עניין, או שאנחנו מבינים שמטבעה, מפלגה מייצגת מכנה משותף רחב?

תנועה שבמהותה אמורה להתקיים שנים ארוכות במערכת הפוליטית ובמדינה, מתוך תקווה שאלה יתקיימו עוד הרבה אחרינו, נדרשת לעתים במהלך חייה להתחדש ביעדיה ובעמדותיה, תוך שמירה על חזון מרכזי קבוע. אין זה אומר שסיימה את תפקידה ההיסטורי או שהתרחקה מערכיה.

מפלגת העבודה נועדה להכיל את מי שמאמינים במתינות מדינית, בצדק חברתי לאדם העובד, ובאופן כללי בתפיסות ליברליות. המשמעות של כל אלה כמו גם זהותם של העובדים בישראל השתנתה במהלך השנים – ואין מקום לחפש אותם היום בדיוק כפי שהוגדרו בעבר.

אבל כמו בעבר, כך גם היום: רוב מכריע של הציבור בישראל משתייך או לעקרונות הכלליים של מפלגת העבודה, או לעקרונות הכלליים של הליכוד, וממקם את עצמו מבחינה פוליטית במרכז.

המהפכה התרבותית שאנחנו חווים בעשורים האחרונים, כמו גם השינוי בהרכב האוכלוסייה בישראל, כשמאות אלפי מצביעים צעירים דוברים את שפת האינטרנט, הרשתות החברתיות והטוקבקים ולא צורכים תקשורת כמו דור המנהיגים של המפלגות הממוסדות – כל אלה אולי הותירו את המפלגות קצת מאחור, כשהן מתקשות להגדיר את עצמן מחדש בקצב המציאות המשתנה. אבל זה לא אומר שהציבור אינו נחלק לאותן קבוצות שהגדירו את הגושים הפוליטיים מלכתחילה.

דור הבוחרים הנוכחי שלא פעם מוצג כשטחי, אדיש וחסר ערכים, אינו פחות מתוחכם או אכפתי מאיתנו – מי שעדיין מוגדרים "הדור הצעיר" של מפלגת העבודה. זה דור שיש לו מה לומר, ובניגוד לנו ולאלה שקדמו לנו, יש לו גם דרך לבטא זאת. יש לו כלים להבחין בין תעמולה זולה "מטעם" לבין דברים הנאמרים מתוך שיקול דעת ותבונה. מפלגת העבודה והמערכת הפוליטית כולה מחוייבים ללמוד את השפה הזו ולהעמיק בנאמר בה כדי שהשינוי שיעברו יתבטא בתוכן, ולא רק בצורה.

מבקרי העבודה ופורשיה המתוקשרים טוענים כי המפלגה התרחקה מבוחריה. אבל האמת היא שאם אכן זה קרה, הסיבה לכך היא הניסיון הבלתי הגיוני לרצות כל הזמן את "הציבור שלנו" – כאילו שבמפלגת שלטון יש מין "ציבור" כזה שכל מאפייניו דומים וכל עמדותיו תואמות. נסיון זה התבצע מבלי לשאול קודם את עצמנו מה טוב וחשוב לציבור הכללי.

"בבחירות הקרובות אף אחד מבני משפחת ברעם לא יצביע למפלגת העבודה". כך הגדיר עוזי ברעם את המדד לקריסת התנועה שייסדה את המדינה. אולי דווקא המחשבה הזו, לפיה ברעם או עמי אילון או כל אחד אחר חשוב יותר מהכלל – היא הסיבה להידלדלות התמיכה בעבודה.

היום סביר יותר להניח שחלק ניכר מהבוחרים הצעירים לא ממש יודע מי זה עוזי ברעם ומדוע הצבעתם של בני משפחתו כה משמעותית. אולי אפילו נדמה לחלק ממצביעי הפעם הראשונה שה"ברעמים" הם גרסה קדומה של "הפרידמנים". ועדיין, אותו ציבור זקוק וראוי לגוף פוליטי מרכזי.

אם יש מה ללמוד מהסקרים, זו מידה של ענווה. אל לנו לחשוב שקבוצה קטנה של אנשים, מוצלחים ככל שיהיו, חשובה יותר מתנועה כמפלגת העבודה. זהו לא המשבר הראשון ואלה אינם הפורשים הראשונים שחשבו שאם הם עוזבים סימן שהמפלגה מתה (כולל מייסדהּ המיתולוגי) – ובכל זאת היא עדיין חיה וקיימת, על ההיסטוריה המפוארת שלה ועל רגעי המשבר שעברה. היא תמשיך להתקיים כל עוד אנשים יבקשו להתקבץ פוליטית סביב רעיונות מרכזיים משותפים נוטים לשמאל.

אורנה אנג'ל, חברת מפלגת העבודה