"במשך שנים היה לנו סידור קבוע של קשר טלפוני עם המשפחה בתל אביב. אחת לשלושה-ארבעה חודשים היינו מתקשרים אליהם בטלפון, אף על פי שטלפון לא היה לא לנו ולא להם. דבר ראשון, היינו שולחים מכתב לדודה חיה ולדוד צבי ובו כתבנו שבתשעה עשר לחודש, זה יוצא יום רביעי, בימי רביעי צבי מסיים כבר בשלוש את עבודתו בקופת חולים, ובכן בשעה חמש אנחנו נטלפן מבית המרקחת שלנו לבית המרקחת שלכם. המכתב היה נשלח זמן רב מראש, והיינו מחכים לתשובה. במכתב התשובה הבטיחו לנו הדודה חיה והדוד צבי שיום רביעי, התשעה עשר, בהחלט מתאים להם, והם כמובן יחכו בבית המרקחת קצת לפני חמש ושלא נדאג אם יוצא לנו להתקשר קצת אחרי חמש, הם בהחלט לא יברחו".
(עמוס עוז, מתוך הספר "סיפור על אהבה וחושך", בהוצאת כתר).
הסיפור הזה מייצג תקופה. המשפחה היתה מעובה בשפע של תכנים ועיסוקים משותפים, שהיום נראה שהם הולכים ומתדלדלים. נבחן את הדברים על פי האביזרים המשפחתיים, אז והיום. הנה רשימה שאין בה חידוש רב, למעט המשמעות שאולי מתבקשת ממנה.
אני מתקשה שלא להוסיף לסיפור של עמוס עוז את הסיפור של הטלפון בקיבוץ של אז. הטלפון היחיד בקיבוץ היה במזכירות, במגדל המים, מאה מטר ויותר בחושך משורת הבתים הקרובה, והיה צריך להשיג פנס וגם את המפתח למזכירות ואחר כך לרשום ביומן מיוחד ממתי ועד מתי נמשכה שיחת הטלפון, וזאת כמובן לאחר תיאומים מראש בהתכתבות עם הדודים, ובסוף בקושי שמעו והיה צריך לצעוק אל תוך השפופרת, ומובן שכל המשפחה ישבה סביב השולחן, לא מחמיצה אף מילה, והטלפון עובר מאחד לשני, והכל בדקות ספורות כדי לחסוך כסף. ואז, בדרך חזרה הביתה, ממגדל המים, לא הפסיקו לדבר על החוויה המשפחתית הזו.
מאוחר יותר, לאחר שהתור לקבלת טלפון התקצר משלוש שנים ליום אחד, וכבר היה טלפון בכל בית ואפשר היה לשמוע טוב יותר, הטלפון היה מוצב בדרך כלל במקום מרכזי בבית, בסלון או במטבח הפתוח, וכולם יכלו לשמוע את השיחות של כולם.
השלב הבא היה קו אחד עם התפצלויות לחדרי הבית. אפשר כבר לדבר בצורה אישית יותר, אבל זה כלום לעומת מה שקורה היום. היום לכל אחד, כולל זאטוטים בכיתה גימל, יש טלפון אישי שהולך איתו לכל מקום.
היתה פעם בגלי צה"ל תוכנית תסכיתים פופולרית במיוחד, "משפחת שמחון", עשר דקות כל תסכית, שלוש פעמים בשבוע. משפחת שמחון ייצגה משפחה ישראלית טיפוסית, שהתבססה על חוויה בסיסית של אוכל, דואר וילדים, כפי שאפשר ללמוד מהדיאלוג הפותח הזהה של כל תסכית. הבעל נכנס הביתה ופונה אל האשה:
| איש איש ולאפטופו עימו (צילום: index open) |
אין אוכל?
יש אוכל.
בא דואר?
לא בא דואר.
נאווה בבית?
נאווה בבית.
נו... אז לאכול.
תיבת הדואר המשפחתית היתה למיתוס בעיקר בעקבות המערכון של הגשש החיוור על אוסף בולים. היא היתה עשויה בדרך כלל ממתכת שהלכה והתעקמה במהלך הזמן, נעולה עם מפתח זהה שמצורף תמיד לצרור המפתחות האישי שלה ושלו, והיא הדבר הראשון שמתייחסים אליו בדרך מהרחוב, או המכונית, אל הבית. לא בטוח שבכל המשפחות כולם קראו את הדואר של כולם, כי בכל זאת לא כל המכתבים היו לכל המשפחה, אבל כולם ידעו מי מקבלים מכתבים ממי, ועל פי רוב התפתחה אפילו שיחה קצרה, או ארוכה, סביב כל מכתב שעורר עניין.
המצב היום הוא שלה ולו יש באינטרנט תיבות דואר אלקטרוני משלהם, לעתים חשאיות, עם קודים סודיים, ועל פי רוב לא יודעים זה על המכתבים של זו, ואולי גם לא יודעים זה על תיבת הדואר של זו.
ממשפחה עם אוטו אחד, משותף לכל המשפחה, היינו למשפחה עם אוטו לה ואוטו לו. האוטו האחד יצר תכנים משפחתיים מגוונים: היו משפחות ששטפו אותו יחד, אולי רק האבא והילדים, בכל שישי אחרי הצהריים או שבת בבוקר, ונעשו הרבה סידורים שכללו לא מעט פשרות ותיאומים משפחתיים. האוטו לא רק הסיע את כל המשפחה, אלא גם שימש סמל משפחתי והיה לפעמים הבית השני.
היום לא שואלים "איזה אוטו יש לכם?" אלא "איזה אוטו יש לך?". האוטו הפסיק להיות קן משפחתי.
פעם, ממש לא מזמן, היתה טלוויזיה אחת לכל משפחה, החפץ הכי בולט בסלון, תמיד מול הספה והכורסאות שהמשפחה השקיעה בהן את מיטב כספה. המשפחה נאספה מולה כדי לראות את התוכניות המדוברות בערוץ אחד ויחיד, ותוך כדי דיברו ביחד וסעדו ביחד סעודה של פיצוחים וכיבודים אחרים. "דאלאס", מכבי תל אביב ו"זהו זה" היו בזכות הטלוויזיה לתכנים משפחתיים מלכדים.
היום יש טלוויזיה כמעט בכל חדר, ואי אפשר לספור כמה ערוצים יש. תוסיפו לזה את תוכניות הטלוויזיה והסרטים שאפשר להוריד ולראות כל אחד בלאפטופ שלו, ובכלל כמעט אין נושא שיחה משותף.
ואיפה הימים שכל המשפחה התאספה מול הרדיו, או הימים בהם הרדיו הציף את כל הבית בדיבורים ומנגינות? היום יש רדיו ונגני מוזיקה בכל אוזן. אוזניות מנגנות ומדברות הן גורם הניתוק מספר אחד מהסביבה המשפחתית.
מה כבר יכול להיות שונה היום במיטה הזוגית? מיטה היא מיטה, ועדיין ישנים בדרך כלל ביחד. אז זהו, שגם המיטה מצטרפת לתהליך הזה של היפרדות בתוך המשפחה.
המיטה הולכת ומתרחבת. ישנים באותה מיטה, אבל רחוקים יותר. גם הקפיצים תורמים את חלקם. פעם, אם הוא זז במיטה, גם היא זזה. כל תזוזה אישית היתה הופכת מיידית לתזוזה זוגית. היום יש לנו קפיצים שמבודדים את התזוזות לתזוזות אישיות. השיא הוא במיטה החשמלית: ממיטה של שני צדדים זהים לחלוטין, יש היום מיטה שצד אחד יכול להיות מישורי וצד שני – הררי. יש לכך תוצאות. למשל, השמיכה הזוגית כבר לא מתאימה ומחליפים לשמיכות אישיות.
הגורם הבא הוא כבר תוצאה אפשרית של מה שתיארתי עד עכשיו. המשפחה היתה מאוחדת, מאז ומתמיד, תחת שם משפחה אחד, אלא שבינתיים התפתח תהליך אחר. ההתחלה היתה צנועה, האשה הפכה את שם המשפחה שלה לצמד שמות – שם המשפחה של הבעל, מקף, ושם המשפחה שלה מהבית. נוצר כבר איזה סדק, לא משמעותי, אבל יש כבר נשים שנשארות עם שם המשפחה שלהן מהבית, בלי מקף ובלי כלום. משפחה אחת עם שני שמות משפחה אישיים.
יש עם זה דילמה: שמות המשפחה של הילדים הם שם המשפחה של הבעל, ואז האמא כאילו לא שייכת. אחד הפתרונות הוא להפריד בין הרישום בתעודת זהות לבין ההופעה בציבור. יש לא מעט נשים שרושמות בתעודת הזהות שלהן את שם המשפחה של הבעל, אבל מציגות את עצמן בחוגים החברתיים ובתחום המקצועי בשם המשפחה שלהן מבית ההורים.
אז מה היה לנו?
אני אוהב לדבר על תהליכים שאולי מובילים לאן שהוא. הפעם, נראה לכאורה שהתהליך הזה מוביל בסופו של דבר להתפרקות המשפחה. לא בטוח. ייתכן שהוא מוביל דווקא לחיזוק המשפחה.
ייתכן שהמשפחה של פעם התבססה על תפישה שגויה, על פיה המשפחה הולכת ומתחזקת ככל שהיא יוצרת בסיס תוכן עשיר יותר על חשבון התכנים האישיים הנפרדים. המושג של "נפש תאומה" הוא תוצר מובהק של אותה תפישה. במקום להימשך אל השונה, נמשכים אל הדומה, כדי לא ליצור פער גדול מדי בין התכנים האישיים לתכנים המשפחתיים. ייתכן שהתפישה הזו יכולה להחזיק מעמד רק במצב טכנולוגי ובמצב כלכלי מסוימים. המשפחות לא התפרקו אולי כמו היום, אבל הן כנראה חנקו יותר. זוגות נשארו יחד, אבל אולי פחות שמחים ופחות מסופקים.
יש עכשיו אפשרות לבחון את המשפחתיות על פי תפישה של יותר תכנים אישיים על חשבון תכנים משותפים. למה לא לחשוב על המשפחה כעל גג משותף של חוויות אישיות נפרדות?
