מלחמת הכנופיות המשתוללת ברחובות ישראל בשנים האחרונות מעוררת תמיהה. בכלי התקשורת מתראיינים קציני משטרה שמספרים על "משפחות הפשע"
ועל "החיילים" שלהן, אולם, במקום לעצור ולכלוא אותם, הם מסתובבים חופשי ואף הופכים לגיבורי תרבות וכוכבי תקשורת.
כאשר עבריין מגיע סוף סוף לבתי המשפט הוא מצליח במקרים רבים להיחלץ מחוסר ראיות, או על ידי היתלות באי-הקפדה של המשטרה על נוהל זה או אחר. כשנשאלים בכירי המשטרה אודות חוסר האונים שלהם, הם משיבים שהם מחכים להפעלת תוכנית להגנת עדים, תאפשר הגנה וסיוע למי שיעז להעיד כנגד ראשי העולם התחתון. בקיצור, ראשי הפשע מסתתרים מאחורי סעיפי החוק הנוכחי שמגן עליהם מפני עשיית צדק.
מצב זה תואם את אחד מיסודות מערכת המשפט שמבטיחה משפט הוגן לכל אדם באשר הוא. ברוח זו, מוצגת אלת הצדק במיתולוגיה היוונית כשעיניה מכוסות, רוצה לומר, הצדק אחיד ואינו משתנה בהתאם לאדם הנדון.
לכאורה, גם בתורת ישראל ישנה הנחיה דומה: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו). דהיינו, הדיין אמור להתייחס באופן שווה לכל אדם שניצב בפניו.
אולם, בניגוד ליחס השוויוני כלפי כל אדם שומר חוק באשר הוא, הרי שביחס לאדם הפוגע בהליך השיפוטי (המכונה: אלַם), משפט התורה אינו עיוור, והוא בהחלט מתמודד עם התופעה על ידי הפלייה לרעה של אותו אדם. כפי שכתב הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק א סימן תתקסב):
"שהתורה שלימה שלנו אמת ודיניה אמת ומחייב השקרנים והאלימים שלא מדין שאר בני אדם". עיקרון זה בא לידי ביטוי בכמה הלכות מרכזיות.
הכלל המשפטי הבסיסי הוא: "המוציא מחבירו עליו הראייה", כלומר, נטל הראייה מוטל על התובע הרוצה להוציא ממון מחבירו. אולם, כאשר מדובר באדם אלים, שעדים מפחדים להתייצב מולו, מתהפך נטל הראייה וכך נפסק בספר שולחן ערוך (חו"מ כח, ה):
ואם ידעו בית דין שבעל דינו אלַם, וטען התובע שהעדים מפחדים מבעל דינו לבא להעיד, הרי בית דין כופין את בעל דינו (האלם) שיביא הוא העדים; וכן כל כיוצא בדברים אלו דנין בהם לאלם. כלומר, ככלל, נטל הראייה והחובה להביא עדים מוטלים על התובע, אולם, במקרה שהנתבע הוא אלים החובה להביא את העדים מוטלת עליו. דברי הגמרא הפכו למקור מנחה ביחס לאלימים גם בסוגיות נוספות.
לדוגמא, אחת הזכויות הבסיסיות של אדם המשתתף בהליך משפטי היא לדעת מהן הראיות שהובאו כנגדו. אולם, זכות זו נשללת מאדם אלים המאיים על העדים, כפי שפסק הרמ"א (שם):
אם הבעל דין הוא אלם, והעדים יראים להגיד לפניו, מקבלין העדות שלא בפניו, ודנין על פיו. כלומר, אם לא ניתן להטיל על האדם האלים לזמן את העדים כפי שנאמר לעיל, הרי שכפיתרון אחרון ניתן לזמן את העדים שלא בפני האדם האלים.
מלבד דיני הראיות "זוכה" האלים ליחס מיוחד גם בסדר הדין. על פי ההלכה, הדיון מתקיים בעירו של הנתבע (רמ"א חו"מ יד, א), אולם, ביחס לאדם אלים נפסק (שם):
עשיר מוחזק ואלַם בעירו, מוציאין אותו לדון בעיר אחרת, אע"פ שהבית דין שבעירו יותר גדול. כלומר, אדם אלים המפיל את חיתתו על בני עירו, ידון בעיר אחרת, ועל ידי דיינים שאינם מאוימים על ידו. בדומה לכך ישנה הצלחה גדולה בהרשעת פושעים דווקא בבתי משפט בחו"ל, שם יש להם קושי גדול יותר לחבל בהליך השיפוטי.
ההוראות המיוחדות לגבי האדם האלים נועדו בראש ובראשונה לאזן את הלחץ של העבריין על ההליך המשפטי, וליצור לחץ נגדי שיביא בסופו של דבר לפסיקת דין צדק. אימוץ הוראות אלה על ידי מערכת המשפט
הישראלית יכולות היו לתת למערכת כלי אכיפה בעלי עוצמה כנגד משפחות הפשע, ללא צורך בהגנה על עדים והפיכתם למאוימים.
לסיום יש להעיר כי במקרים רבים המקורות מהמשפט העברי משמשים כמקור השראה בלבד, וכבסיס לתביעה ממערכת המשפט הישראלית. אולם, במקרה זה דרכו של המשפט העברי מיושמת הלכה למעשה בבתי הדין לממונות. בתי דין אלה, נוהגים בזהירות ובשיקול דעת על פי הוראות ההלכה, ביחס לאדם שהוכח כי הוא אלים, מאיים על עדים ופוגע בהליך השיפוטי, ובמקרה הצורך שוללים ממנו זכויות יסוד כדי להוציא את הצדק לאור.
הכותב הוא מנכ"ל גזית - ארגון בתי הדין לממונות, ומרכז המחקר במכון משפטי ארץ.
