בפעם הראשונה מני רבות בהן פתח את פיו אלכס קלייה, מנהיג להקת "הוברפוניק", ודיבר עם הקהל, הוא השווה את ביקורה הראשון של הלהקה בתל אביב לדייט ראשון עם בחורה. את אותם הדברים בדיוק הוא אמר גם בראיון
שנתן ל-ynet לפני בואו, אך הפעם זה היה סוף סוף הדבר האמיתי. לא עוד פנטזיות, דאגות וייחולים. לבשנו את מיטב מחלצותינו, קנינו בירה, והנה אנחנו עומדים ב"בארבי" זה מול זו: קהל מול להקה. זה הזמן להגשים ציפיות.
הוברפוניק. מקצוענות הגובלת ברובוטיות (צילומים: דודו אזולאי)
מצידו של קלייה, נראה היה שמחר בבוקר הוא רץ לספר לכל חבריו על הצלחה כבירה. הוא עשה חיים: דיבר והתבדח בלי הפסקה, ביצע עם להקתו את השירים ללא רבב, התענג על מחיאות הכפיים. למעשה, הוא כל כך נהנה על הבמה שגם יותר משעתיים שלמות של הופעה לא הספיקו לו וההדרן השני איים להפוך למערכת יחסים ארוכת טווח. מצדו, הדייט הזה יכול היה להימשך עד הבוקר, לפחות.
מהצד השני, הדייט היה הצלחה חלקית. בבוקר ננהל דיון ממושך עם חברים: האם להתקשר שוב או לא. חבר המושבעים עדיין לא החליט.
קלייה (משמאל). למד מילים שימושיות כמו "כוסית" ו"מסטול"
הופעה חיה מציעה ביסודה חוויה אחרת מאלבום מוקלט. הביצועים משוחררים ומיידיים יותר, הקשר עם הקהל ישיר וכל החושים סופגים לתוכם את המופע. למרבה הצער, ההופעה של "הוברפוניק" היתה כל מה שציפיתי שתהיה: מדויקת, מקצועית, מושקעת וחלבית לחלוטין.
האלקטרו-אקוסטיקה הרכה של תחילת המופע דווקא סימנה פיצוי נאה להופעה של אייר
בהאנגר, אך ככל שהעמקנו לתוך הלילה, התברר יותר ויותר ש"הוברפוניק" מהוקצעים מכדי לרגש באמת. הנגנים, כולם מיומנים לעילא, ניגנו בכאלה דיוק וקפדנות, שהחיה שלפנינו דמתה יותר לרובוט משכנע של דוב מאשר לדוב חי ואמיתי. איפה הכוח, הזיעה, איפה ההתרגשות? אי אפשר לומר שהיתה זו הופעה חסרת נשמה, אך בהחלט היתה חסרה בה תנופה. לא שזה הפריע לזוג שרקד והתמזמז באושר לצלילי ביצוע יבש ל-"Mad About You".
יש גם יתרונות מובהקים לחבורה מלוטשת של נגנים, והעיקרי שבהם הוא שליטה מוחלטת בעיבודים. ואכן, כל השירים עובדו מחדש למופע הזה, אך לא כולם לטובה. בין היתר, "2Wicky" המשונן הפך לרגאיי חלוש עם מחווה נחמדת ל-"Walking On The Moon" של פוליס, ו-"Sometimes" השתטח כליל למרגלות ציטוט מג'ון לנון. "Eden" זכה דווקא לעיבוד רגיש ויפה ושירי האלבום החדש שפתחו את המופע זכו לעיבודים רוקיים ואנרגטיים יותר, אם כי לא תמיד יצאו מכך נשכרים.
לקראת הסוף נרשמה עלייה מעודדת. אחרי אינספור שיחות משעשעות עם הקהל (קלייה למד שלל מילים עבריות שימושיות כמו "כוסית", "כוסון" ו"מסטול" והשתמש בהן בנדיבות) והדרן ראשון שכמעט כמעט נגע באושר, ההדרן השני הגיע סופית לארץ המובטחת.
"You Love Me To Death" היה נפלא ובוצע עם חן ורעננות; הייקה ארנהרט, הסולנית הוותיקה שתעזוב את הלהקה בסוף הסיבוב, הפכה את "Inhaler" לשיא ההופעה עם ביצוע מרהיב ומרטיט. היא נעלמה כליל בתוך השיר, שרה בריכוז עצום ובעיניים עצומות, והלהקה גיבתה בביטחון ונתנה לה בדיוק את המרחב לצלול ולהסתכן.
"Bohemian Laughter", השיר האחרון מהאלבום האחרון, סגר את ההופעה בג'אם ארוך, ארוך, ארוך. היו כמה סיומי-דמה כאלה לאורך ההופעה, ורובם היו מעט מעייפים. אך זה, הסיום האמיתי, היה מלא כוונה ועוצמה, נוגן עם כל הגוף, הזיעה והנשמה ונכנס לכל החושים. לו כל ההופעה היתה מבוצעת בכזו חיוניות, היינו כבר קובעים תאריך ברבנות.
