התאבדות ברשת: לא תצפה בדם רעך?
האם הגולשים שעודדו השבוע את אברהם ביגס שהתאבד מול מצלמת הרשת - חייבים בדין? ומה אומר על כך החוק בישראל? פרשנות
בסוף בשבוע האחרון חשפה התקשורת סיפור טרגי: נער אמריקני החליט להתאבד באמצעות בליעת כדורים, לשדר את כל התהליך על-ידי מצלמת אינטרנט ביתית ואף אחד מן
הצופים לא ניסה למנוע זאת. נהפוך הוא: היו כאלה שאף עודדו אותו להתאבד.
תופעת ההתאבדות ברשת, הינה תופעה מצערת במיוחד אשר כל מדינה בכפר הגלובלי נאלצת להתמודד עמה. עם הפיכת האינטרנט לכלי בחיי היום יום, אפשרה הטכנולוגיה להגיע לאותם מתאבדים פוטנציאלים, לתקשר עימם, לסייע להם עם הקשיים ולמנוע את התאבדותם. באופן דומה, אפשרה הטכנולוגיה נגישות למידע אשר יעשה בדיוק ההפך ויסייע להם להתאבד.
אם כך, נשאלת השאלה מה מיוחד במקרה הזה, בו ניתן היה לראות בשידור חי את כל שלבי ההתאבדות, החל מהרגע שהנער החליט להתאבד, דרך נטילת הכדורים וכלה במותו? היחוד נובע בעיקר מן העובדה שהצופים בתהליך לא נקפו אצבע בכדי לסייע או למנוע את התאבדותו של הנער. לכן מקרה זה עורר הדים חוצי גבולות וגם העלה שאלות מוסריות ומשפטיות.
סיוע להתאבדות
אין זו ההתאבדות הראשונה ששודרה באופן מקוון. בחודש מרץ 2007, קווין וויטריק, בריטי בן 42, התאבד מול מצלמת האינטרנט שברשותו ושידר את התאבדותו ברשת. בישראל, למיטב ידיעתנו, עדיין לא היה מקרה התאבדות בשידור חי שהסתיים במוות, אך שימוש במידע מקוון לצורך התאבדות ומניעת התאבדויות באמצעות האינטרנט לא חסר.
לפני למעלה מעשור התוודענו בישראל להתאבדות בסיוע מקוון. בשנת 1997, חייל צעיר ושמו ערן אדרת, החליט לקפד את פתיל חייו ועשה זאת, בין היתר, לאחר שקיבל סיוע מקוון ועצות כיצד להתאבד. אביו של ערן, ד"ר אבשלום אדרת, החליט שאסור לתת למקרה זה להיבלע בתהום הנשיה והקים את עמותת אשנב - "אנשים למען שימוש נבון ברשת". עמותה זו חרטה על דגלה לקדם את מודעות הציבור, למען רווחתו, להשפעות החיוביות והשליליות שיש לשימוש ברשת האינטרנט על החברה ועל ערכיה וטיפוח שימוש בריא ונבון בה.
גם באנגליה ניתן לראות פעילות ערה ככל שנוגע להתאבדויות בסיוע מקוון. על פי חוק ההתאבדות מ-1961, עידוד מעשי התאבדות הינו מעשה בלתי חוקי. למרות זאת, מפעילי אתרים המעודדים התאבדות לא הועמדו מעולם לדין.
בהנחה שמקרה ההתאבדות בשידור חי היה מתרחש בישראל - האם ניתן להטיל אחריות פלילית על בעלי אתר האינטרנט או על הגולשים אשר השתתפו באופן פעיל או אף סביל בהליך ההתאבדות? האם התשובה תשתנה בהנחה שהנער רצה להתאבד והיה מתאבד ללא כל קשר למעשי או מחדלי האתר וגולשיו?
לא תעמוד על דם רעך
נתחיל עם סקירה של עניין הפרטיות - לאלה השואלים עצמם האם יש פרטיות כלשהי במעשיו של הנער ולכן צריך לכבדם - התשובה ברורה: אין כל פרטיות במעשיו. ברגע שבחר לפרסם אודות רצונו להתאבד ואף לשדר זאת בשידור חי, הסיר הנער כל שמץ של פרטיות מענייניו.
כשמתייחסים למקרי התאבדות ברשת, החוק הראשון שעולה על דעתי הוא חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח–1998. בהתאם לחוק זה חובה על אדם להושיט עזרה אחר אשר נקלע לסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, אם יש באפשרותו לעזור מבלי לסכן את עצמו או אחרים.
ברור כי במקרה זה הגולשים שהיו מודעים להשתלשלות מהלך ההתאבדות, היו יכולים לפנות לרשויות המוסמכות ומשלא עשו זאת, עברו על החוק. העונש בגין עבירה זו הוא קנס כספי. תסכימו איתי שקנס אינו מרתיע כל כך, כמו מאסר של כמה שנים טובות בכלא, ולכן אעבור לאותם המקרים בהם הענישה משמעותית יותר ובדרך כלל ניתן למצוא אותה בחוק העונשין, תשל"ז-1977.
20 שנים בכלא למעודדי מתאבדים
לגבי הגולשים שהשתתפו באופן פעיל בעידודו של המתאבד (נכנה אותם הגולשים המעודדים) ניתן להשתמש בסעיף 302 לחוק העונשין, הקובע כי כל מי שמביא אדם לידי התאבדות, באמצעות שידול, מתן עצה, או מסייע אדם להתאבד, דינו 20
שנים בכלא.
לגבי הגולשים המעודדים וגם לגבי הגולשים שישבו בחיבוק ידיים ולא עשו דבר, בהנחה שבית המשפט יגיע למסקנה כי אדם בעל מחשבות אובדניות סובל ממחלה נפשית, סעיף 309 לחוק העונשין יכול להתאים. הסעיף קובע כי מי שעשה או שלא עשה מעשה, אשר החיש את המוות של אדם הסובל ממחלה (מחלה שהיתה גורמת למוות ללא כל קשר למעשה או למחדל) יחשב כאילו הוא גרם למוות, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם הישיר או הגורם היחיד למותו של האחר. העונש במקרה זה, הוא שלוש שנים מאסר.
לגבי בעל האתר, ניתן להטיל עליו אחריות באמצעות שני הסעיפים 302 ו-309 וכן באמצעות סעיף 326 לחוק העונשין הקובע כי על בעל אתר שבאחריותו או בשליטתו אתר אינטרנט אשר עלול לסכן חיי אדם, בטיחותו או בריאותו - חובה לנקוט "מידה סבירה" של זהירות וקפידה למניעת הסכנה. במקרה שכזה יראו את בעל האתר כמי שגרם לתוצאות שבאו על חיי אדם או על בריאותו, אם בעל אתר לא קיים את חובתו.
מהי מידה סבירה?
לפיכך, השאלה שעלינו לשאול היא מהי אותה "מידה סבירה"? זו שאלה מאוד מעניינת אשר עדיין לא זכתה למענה מן המחוקק. מזה שנים רבות לא הצליח המחוקק להעביר הצעת חוק העוסקת באחריות האזרחית של בעלי אתר אינטרנט. בכדי לסבר את האוזן, מחדל זה של המחוקק הישראלי, להסדיר את הפער הנורמטיבי שעידן המידע הביא עלינו, הוביל את בתי המשפט בישראל לפסוק פסקי דין סותרים וגרם לחוסר ודאות המלווה את פעילותם של כלל ספקי שירותי האינטרנט בישראל.
כפי שניתן לראות, הסעיפים הרלוונטיים בחוק העונשין הישראלי כלליים ורחבים מאוד, כך שחלק הארי מפרשנותם נותרה בידי בתי המשפט. לפיכך, יכול לבוא יום וגורם כלשהו בפרקליטות, יחליט להגיש כתב אישום נגד ספק שירותים באינטרנט בטענה שסייע להתאבדות או גרם למוות במחדל. נקיטה בהליך פלילי שכזה, למעט במקרים מובהקים בהם
האתר סייע ביודעין, תהיה טעות חמורה. טעות שכזו עלולה להפוך לאסון, אם בית המשפט יגיע למסקנה כי יש להטיל אחריות פלילית גורפת על ספקי השרותים.
נותר רק לקוות כי בית המשפט יבין כי אין באפשרותו של בעל האתר לדעת על כל מה שמתרחש באתר בכל זמן נתון. כך גם בחלק ניכר מן המקרים אין באפשרותו של בעל האתר למנוע מראש ביצוען של עוולות או עבירות באתר. בפסיקה האזרחית, ניתן לראות כי קיימת מגמה המטילה אחריות על כתפי בעל האתר רק לאחר שהובא לידיעתו כי בוצעה עוולה והוא לא פעל בכדי להפסיקה.
לכן, יש להטיל אחריות על בעל האתר רק לאחר שהאיום בביצוע ההתאבדות או הנסיון להתאבדות הובאו לידיעתו. כך למשל בכללי הפעלת בתי סוהר לאסירים פליליים, נקבע כי איש סגל ששמע או שהובא לידיעתו כי אסיר מאיים בביצוע התאבדות או מנסה להתאבד, יעביר מייד מידע זה לאחראי המרפאה או למפקד המשמרת התורן. דוגמה רלוונטית נוספת לעניין זה הינה הרשעת שני קציני צה"ל בבית הדין הצבאי בכך שלא מנעו מחייל, הנמצא תחת פיקודם, מלהתאבד.
הפתרון הוא בחינוך
ניתן להמשיך ולהמשיך באפשרויות השונות ובתסריטים המשפטיים, אך הבעיה והפתרון לה אינן בעולם המשפט אלא בעולם החינוך, הערכים והמוסר. לא יעלה על הדעת כי נער המשדר מצוקה ועוד בשידור חי וכל הצופים או שאינם עושים דבר או שמעודדים ומסייעים לו לסיים את חייו. אין זה משנה כמה חוקים חדשים יכנסו לתוקף וכמה אחריות תוטל על כתפי בעלי האתרים.
כאשר אין ערכים בסיסיים, החינוך לקוי, גבולות מובהקים אינם, סכינאות ברחובות, תאונות פגע וברח, חיסול ממוקד של עבריינים תוך פגיעה באזרחים חפים מפשע, התבטאויות חמורות של אחד, בובליל, אשר מחלחלות לאוזני ילדינו ועוד ועוד ועוד - אל לנו להתפלא שאף אחד לא עזר לנער. הפתרון לא נמצא בחוק וגם לא בבתי המשפט. הפתרון נמצא אצלכם בבית, בערכים ובחינוך. לא בכדי ניתן למצוא בכל הדתות בעולם דוגמה כזו או אחרת למצווה: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט).
עו"ד אביב אילון, ממשרד אילון ושות', מתמחה בדיני אינטרנט ומחשבים ובעל אתר דיני רשת
לפנייה לכתב/ת 
