שתף קטע נבחר

פעילות פרשנית שלא תסתיים לעולם

המדע מתייחס למציאות כפי שההיסטוריה מתייחסת לעבר. הוא לא מתאר אותה כפי שהיא אלא כפי שהיא מתפרשת במחשבתו של המדען. טור אישי של צבי ינאי

אינך יכול להתנתק מהעבר. לא משנה כמה תסגור אותו, כמה תנסה להטביע אותו, להעלים אותו, לבנות ערים חדשות על ישנות. העבר ממשיך להיות נוכח. הוא מאזין לשיחותיך, מעורב ביחסיך, מעצב את החלטותיך, מלווה אותך כמו צל, בהבדל אחד: הוא אתך גם בחושך, בעיקר בחושך. הוא כמו ציור שמן ישן המכוסה בציור חדש, מחכה בסבלנות ליום שבו הוא יצוף לנגד עיניך. ואז, כאשר הוא נחשף, אתה מבין שהוא היה תמיד שם.

 

כשהוא נחשף מתברר לך שאתה נושא אתך לא רק את עברך, כי אם גם את העבר של הוריך, ודרכם גם את עברם של הורי הוריך. ושעם עברם ירשת חלק מהפחדים שלהם, מהאכזבות שלהם, מהכישלונות שלהם, מהתסכולים שלהם ומהחלומות שלהם. מקובל לחשוב שהעתיד לא ידוע, לכן קשה לחזות אותו, לא כל שכן להבין אותו. גם את ההווה קשה להבין, כי הוא משתנה מרגע לרגע כמו הנהר של הרקליטוס. לעומת זאת, העבר לכאורה קבוע ויציב מאחר והוא מבוסס על עובדות ועל דברים שכבר קרו ועל כן אין הוא יכול להשתנות. אלא שאין דבר רחוק יותר מהאמת.

 

העובדות ממלאות תפקיד משני בהבנת העבר. מה שמקנה משמעות לעבר הוא לא העובדות, אלא האינטרפרטציה שאנחנו מעניקים להן. יוליוס קיסר חצה מאות פלגים ונחלים במלחמותיו בגאליה, אבל אנחנו זוכרים רק את שמו של נחל אחד: הרוביקון. לא משום שהרוביקון היה הגדול או החשוב שבהם, אלא משום שההיסטוריון ייחס את חציית הנהר הזה להחלטתו של קיסר לחזור לרומי ("הפור הוטל").

 

העבר נוטה להשתנות בהתאם לאינטרפרטציות שאתה נותן לו בתקופות שונות בחייך. לכן אין לנו עבר אחד, אלא עברים שונים. איטאלו קאלווינו, בספרו הנפלא "הערים הסמויות מעין", מסביר את סוד מסעותיו של מרקו פולו ברחבי הממלכה של החאן הגדול: "הוא חייב להמשיך את דרכו לעיר אחרת, שגם בה ממתין לו עבר אחר משלו, או ממתין משהו שייתכן שהיה אי-פעם עתיד אפשרי שלו ועתה הריהו הווה של מישהו אחר".

 

האינטרפטציות משמשות כלי להבנת העבר, אבל גם להצדקת ההווה, וזו הסיבה העיקרית לאקטואליות המתמדת של העבר. האינטרפטציות שולפות מהעבר עובדות הרצויות לך ומארגנות אותן בסדר מסוים המשרת את הנראטיב הרצוי. מטעם זה, האינטרפרטציות הן יצירות ספרותיות לכל דבר. לא בכדי הן ממלאות תפקיד מרכזי לא רק באמנות, כי אם גם במדע. הן האמנות והן המדע לא מתארים את המציאות כמות שהיא, אלא כפי שהיא מתפרשת במחשבתנו. עיקרה של האמנות הוא לא בהעברה מדויקת ותמציתית של המציאות לצבע או לצליל או לכתב, אלא בהפקעת חלקים נבחרים מהמציאות הזאת והרכבתם למציאות חדשה (על-מציאות), בסדר חדש, המעניק פירוש, משמעות ותוכן למציאות היומיומית. כך גם המדע. הוא מרכיב מחדש פיסות מידע, חדשות וישנות, לתמונה התואמת את התיאוריה הקיימת או החדשה, תמונה המציעה הסתכלות בעובדות מזווית אחרת, זווית המעניקה להן משמעות שונה. מכאן, התהליך המדעי - כמו התהליך האמנותי - הוא פעילות פרשנית, שלעולם לא תגיע לקיצה, משום שמספר זוויות ההסתכלות על המציאות הוא אינסופי.

 

חוק שימור המידע בפיזיקה קובע שהמידע אף פעם לא אובד, גם כאשר הוא נופל לתוך כוכב מסוג "חור שחור", מקום שחוקי הפיזיקה מתרסקים בו וכל חומר שנבלע בו נשמד. המידע נשמר גם כאשר החור השחור מתאייד. אבל יש מקום אחד שבו המידע אובד לתמיד: במוח שלנו. הזיכרון שלנו הוא מחיקון קטלני של מידע. אלפי זיכרונות של מעשים ואנשים, של אירועים, פגישות ומחשבות, נמחקים מזיכרוננו במרוצת השנים. האמנם מידע זה נעלם לבלי שוב, או שמא הוא משפיע בלי משים על בניית אינטרפרטציות ונראטיבים חדשים שאנו מפיקים חדשות לבקרים? ומה עם החללים שהמידע האבוד מותיר בזיכרון? האם חללים אלה ממלאים אותו תפקיד שיש לשתיקות בין המילים ולרווחים בין הצלילים? כך או כך דבר אחד אינו מוטל בספק: בין שהזיכרונות גלויים ובין שהם נסתרים – חוק שימור המידע בפיזיקה אינו חל עליהם. במותנו הם אובדים לנצח.

 

(דברים שנישאו במסגרת שיח ספרותי איטליה-ישראל, 26 בנובמבר 2008, מכון ון ליר)

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים