האבודה, או איך שלא תקראו לה
הפריימריז הכושלים מהווים סיום גרוטסקי לתהליך שהעבודה שרויה בו כבר שנים, כשהיא מאמצת לעצמה מאפיינים לא לה
מה ההבדל בין "שלומיאל" לשליימזל"? השלומיאל שופך קפה ברשלנותו על מכנסיו של השליימזל. נוכח הפיאסקו בפריימריז המגוחכים של העבודה, נשאלת השאלה מי כאן השלומיאל ומי השליימזל?
הפארסה הזו הינה סיום גרוטסקי לתהליך בו מאבדת העבודה את עצמה לדעת. פעם כשעוד הייתה מפלגת פועלי ארץ ישראל, עבודת הכפיים נחשבה לערך. היום הופרטו כל עקרונותיה של מפא"י ההיסטורית. כל הדגלים הונחו בבוידעם. כל הסמלים נשחקו ודהו. בלי סמלים ובלי דגלים, שום מחנה אידאולוגי אינו יכול להתקיים. מה עושים? משנים את השם ב"מכבסה הלשונית", מעסיקים יועצי תדמית ומנהלים את המפלגה על-פי הסקרים. פעם אמרו "אני חושב שאני יודע למה העם זקוק ואנסה לשכנע את העם בצדקתי". היום אומרים "איזה ספין מצטייר טוב יותר בסקרים וכיצד ניתן להחניף לדעת הקהל במסר פופוליסטי יעיל יותר מיריבי הפוליטיים"?
מפא"י הפכה ל"מערך", ל"ישראל אחת" ול"עבודה". שינוי השמות לא שינה את המהות, והסקרים משקפים היטב את תהליך אובדן הדרך שמאפיין את הגוף הפוליטי הזה בשלל שמותיו המכובסים.
מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי בשר מבשרה של מפא"י. בבחירות האחרונות החלטנו, אשתי ואנוכי, לבחור במפלגה אחרת. בכל זאת, בקלפי, ללא תאום משותף, הצבענו א.מ.ת, כי לא יכולנו לזנוח את "אהבת נעורינו". לימים פגשתי את אחד מבכירי המפלגה. "הצבענו בעדכם רק מתוך רחמים" אמרתי לו. עד היום אינני מאמין שהוא ראה את הכתובת על הקיר.
בצעירותי לא התביישנו בעובדה שיש לנו מצפן אידאולוגי שמכוון אותנו בדרכנו. לא רק שלא התביישנו – אפילו היינו גאים בכך. היום הפריטו כל חלקה טובה. גם את המצפון שלנו הפריטו. כשהיינו בתנועה המאוחדת חלמנו לצאת להכשרה בקיבוץ. קראו לזה "יציאה להגשמה". היום חלום ההגשמה הוא ההפרטה. ה"לעשות לביתי", או הדירה הנחשקת במגדלי אקירוב.
פעם אנשים ראו בפוליטיקה מכשיר להשגת מטרות חברתיות ולאומיות. אמנם היו גם כאלה שאמרו: "אל תחסום שור בדישו", אבל הרוב היו צנועים עד כדי סגפנות. מפא"י דהיום מאמצת אל חיקה את נוסחת ההון והשלטון במירעה, מגלגלת עיניים לשמיים ומאמינה כי ניתן לעשות "מעשה זמרי" ולבקש "שכר כפנחס". התוצאה: הציבור מפנה לה עורף ומעדיף את "הקפיטליזם החזירי" על ההתחסדות המזויפת והצבועה.
עוד בילדותי גיליתי את הסוד שילדים, המשתכשכים בבריכת השחייה, משתינים באין רואה. משתינים בצנעה ומתביישים. אם ניקח את בריכת השחייה כמטאפורה, ניתן לומר כי גם היום יש מבוגרים, כולל מנהיגי העבודה, שמשתינים בבריכה. ההבדל הוא שהם אינם מתביישים, ואולי כדי להגביר את אי הנחת והמבוכה – הכל רואים כי מי שבחרו ל"מציל" משתין לבריכה מהמקפצה".
המסקנה המתבקשת היא ששומר נפשו יצא מהר מהבריכה כדי שלא ידבק בזיהום המתפשט בה. אפשר לקרוא ל"בריכה" באין ספור שמות, כדי לסבר את האוזן, אך כולנו יודעים שגם אם נחליף את שמה של השושנה – לא ישתנה ריחה.
ד"ר יריב בן-אליעזר ראש ההתמחות בתקשורת שכנועית בביה"ס סמי עופר לתקשורת במרכז הבינתחומי הרצליה. הוא נכדו הבכור של דוד בן-גוריון
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
