"הכרמל של קיאנטי", חשבתי לעצמי תוך כדי הטעימה של יינות פיצ'יני (Piccini), יבוא מחודש לישראל של יינות היקב הגדול. הם אמנם לא מספר אחד באיטליה, אבל פיצ'יני מייצרים כ-15% מהתוצרת של קיאנטי, ובתור שכאלה, יש להם יינות בסיסיים מאוד, לצד יינות מתקדמים או מובחרים יותר.
פיצ'יני גם ביצעו מהלכים של מיתוג מחדש ו"הצערה" של המותג, ממש כמו כרמל, שעכשיו משקיעה הון קטן במיתוג מחודש של סדרת הפרייבט קולקשן. להם יש שתי אחוזות יין "פרמיום", ולכרמל רק אחת - יתיר, אבל אפשר להניח שאם הכורמים מראשון לציון היו מוצאים יקב מתאים, הם כבר היו קונים. ההבדל הגדול, מלבד היין, הוא שכרמל היא קואופרטיב, ואילו פיצ'יני הוא עסק משפחתי.
היין הראשון של היקב יצא בשנת 1882 (התאריך מוכר לכם?), כ-20 שנה אחרי שהסבא-רבא של הדור הנוכחי, אנג'יולו פיצ'יני, עבר לאזור קיאנטי, והשתלב שם בגידול כרמים. פיצ'יני החל לייצר יין מסנג'ובזה, תוך הקפדה ייחודית על איכות ומיתוג, ויצר בכך יקב מוביל, שונה יחסית.
| יין מהסרטים |
|
| עוד יצירה של פרנסיס פורד קופולה / שגיא קופר |
|
פרנסיס פורד קופולה ידוע יותר בגלל הסרטים שלו, ופחות בזכות היינות עליהם הוא חתום, אבל ביין, כמו בקולנוע שלו, יש מה להעריך. אהבתי מאוד את השרדונה דיאמונד 2007, ואת הבלאק דיימונד קלארט, 2006, שניהם אמריקנים, ללא שום צל של ספק. בשרדונה יש עץ, והקלארט, שאמור אולי להיות בסגנון בורדולזי, הוא יותר בורדו רחב מאשר "קלארט", במובן האנגלי של המילה. שניהם מהנים, ומתומחרים שפוי. השרדונה פירותי, והעץ השתלב בצורה עדינה ויפה והשאיר רעננות עם גוף. אחרי תסיסה מלולקטית הוא בעל גוף וחמאתי במידה, מאוזן ובקיצור וטוב. בקבוק עולה 96 שקלים, אבל יש גם חצאי בקבוקים. הקלארט הוא בלנד עם קברנה סוביניון, מרלו, פטי ורד, קברנה פרנק ומלבק. נעים ופירותי, רחב, אבל לא עמוס. 13.5% אלכוהול, שלא מורגש, והוא תערובת טובה של עולם ישן עם ברק טכני של עולם החדש. את כל זה מקבלים ב-118 שקלים, מחיר זול יחסית ליינות מקומיים באיכות מקבילה. |
|
|
|
|
הדורות הבאים שיכללו את הייצור ושיפרו אותו, כאשר בשנות השישים החל היקב לייצא את התוצרת שלו לארצות הברית. במקביל, יצא גם ייצור היין מתחומי קיאנטי וכיום קונים אנשי פיצ'יני ענבים ממקומות רחוקים מקיאנטי, אפילו מרחק רב: יש להם יינות מאברוצו, פוליה וגם נרו ד'אבולה מסיציליה.
הדור הרביעי הנוכחי מנהל כיום את היקב. הוא גם זה שלקח עכשיו ועשה את שינוי התדמית של היינות, על מנת להפוך אותם נגישים יותר לקהל חדש, צעיר יותר ופחות "מבין", במיוחד בשווקי היצוא הקשים של היקב, בארצות הברית ובאנגליה. בסופו של דבר היקב תלוי בשווקי היצוא שלו, כיוון ששם הוא מוכר את עיקר התוצרת, שאם לא כן, היא נמכרת, כמקובל באיטליה, צרפת ואזורי עולם ישן אחרים.
פיצ'יני מייצרים יינות במחירים הוגנים מאוד - אפילו כשהם מגיעים לישראל - נגישים וטובים. כמסורת האיטלקית, יינות רבים הם יינות לאוכל: הם רוצים שתאכלו איתם, ותהנו מהשילוב, יותר מאשר מאיזו חוויה אינטלקטואלית עם היין. לטעמי, ממילא אי אפשר להשיג חוויה כזו עם קיאנטי בסיסי. המחיר הסביר של היינות יאפשר לכם לעשות את זה גם במסעדות המתמחרות גבוה, כי כמה כסף כבר אפשר יהיה לבקש עבור בקבוק יין שעולה 60 שקלים לצרכן?
כתום הוא צבעה של התווית של הקיאנטי הבסיסי של היקב, שמיובא לישראל. הצבע הכתום, זה ששולט עכשיו במותג של היקב, נולד מתוך שילוב בין רצונו של הדור הצעיר (שהעדיף צהוב, כי "זה בולט על המדף") לרצונו של הדור הקודם (שהעדיף לשמור על צבע היין המקורי, "צבע אדום של ענבים, דם ואדמה"). אז פיצ'יני רוצים שיהיה לנו יום כתום, שזה מצויין, אבל איך היין?
הקיאנטי DOCG, בציר 2006, לא ממש הלהיב אותי, גם לא בשביל 42 שקלים לצרכן. זהו יין נחמד, לא כבד, מלא דובדבנים ופירות אדמדמים, אבל חומצי מאוד, ולא נעים וקל לשתיה כמו שהוא אמור להיות. זהו קיאנטי שחייב אוכל כמו פיצות פפרוני שמנמנות, כדי שאפשר יהיה להתמודד איתו. אם אני צריך להעדיף, אני משקיע עוד 18 שקלים, ועובר ליינות הבאים של היקב.
קלאסי, ריזרבה וברונלו. קיאנטי של פיצ'יני (צילום: יח"צ)
Piccini Chianti Classico Solco 2006
כמו קודמו, גם זה 100% סנג'ובזה, עם 13% אלכוהול, בערך. יש בו כבר טאנינים בינוניים, גוף בינוני ומודרני, עם חומציות טובה. הדגש כאן הוא על סגנון מודרני יותר. כ- 65 שקלים לצרכן.
Piccini Chianti Riserva DOCG 2004
למרות שמחירו טיפה נמוך יותר מקודמו, 60 שקלים, היין הזה, עם התווית הכחולה, נותן תמורה טיפה טובה יותר לכסף. הוא מתיישן 24 חודשים בחבית, וכבר הרבה יותר נגיש וחביב, בלי שהוא מוצף בארומות של עץ. מתובל בפה ונחמד, בעל גוף בינוני. מאוד "קלאסי", ומאוד "תמורה לכסף".
Piccini Chianti Classico Riserva 2005
חייבים לתת ליין הזה זמן, והוא הופך ליין קלאסי לאוכל, אך מהנה מאוד גם כשלעצמו. צבע טוב, עמוק ומבריק, בעל גוף חלק וטאנינים בינוניים, שמתרככים אחרי שהיה בכוס או בבקבוק פתוח. לא מעט עץ, אבל איזון טוב של חומציות לא תוקפנית, ומתקפה רכה ופירות כהים עושים את היין הזה ליין המתאים ביותר לטעם הישראלי. 83 שקלים לצרכן. "מציאת הסומלייה" הייתי אומר, במיוחד בהקשר של יין במסעדות.
Piccini Brunello di Montalcino DOCG, Villa al Cortile, 2003
הברונלו מיוצר ממספר חלקות מובחרות יותר, בבעלות המשפחה, בבציר ידני ובתסיסה בת שבועיים-שלושה. הוא מתיישן בחביות במשך 24 חודשים, ובבקבוקים במשך עוד שנה. השערוריות האחרונות סביב הברונלו איימו שלא לעשות טוב לתדמית היין, אבל נראה שהסופה הזאת (ערבובי יינות, זיופים וכד', לא משהו לא רגיל אצל האיטלקים) לפחות עברה והעניינים כרגיל. הרבה טבק יש ביין הזה, אך גם לא מעט פרי אדום וכהה יותר. גוף מלא, מאוד מודרני ומאוד איכותי. ליגה אחרת מהיינות הקודמים, ללא ספק, והמחיר בהתאם - 190 שקלים לצרכן.
שני יינות נוספים נמצאים בדרך לארץ, מהסדרות העליונות של היקב.
Selezione Oro Riserva 2004 Piccini
90% סנג'ובזה ו-10% קברנה סוביניון שעושה כאן את שלו, ועושה הבדל גדול. אף מאוד מודרני, נעים והרמוני. עץ, אבל גם דובדבנים ופירות כהים, שממשיכים והם חלק מהיין גם בפה. טאנינים טובים, תיבול וחומציות מאוזנים וסיכום של יין איכותי, עם פוטנציאל. פה עגול וטוב, ורק בסיומת היה משהו של שמרים. 150 שקלים לצרכן.
Piccini Sasso al Poggio 2004
מאוד מתוק במתקפה, ריבתי, שזיפים. טאנינים חזקים, לטובה, ותחושה כללית עגולה, עם חמיצות טובה. יין בהחלט מרשים, בעל גוף. הכל טוב ויפה, אבל לא איטליה: 60% סנג'ובזה, 20% מרלו ו-20% קברנה סוביניון. אמור לעלות משהו כמו 160 שקלים בארץ, ובמחיר הזה קשה מאוד יהיה להתווכח עם היין.
נוסף על היינות האלה, תוכלו ליהנות גם מיינות סיציליאניים של היקב - לבן ואדום - במחירים של 27 שקלים כל אחד, ומאורבייטו קלאסיקו לבן, 34 שקלים – מעין אפריטיף חמצמץ.
לסיכום, היינות של פיצ'יני נותנים תמורה טובה לכסף ויותר מזה. גם הקיאנטי ריזרבה וגם הקיאנטי קלאסיקו ריזרבה הם יינות מהנים ויותר, ואילו ה-Selezione Oro , כישגיע לכאן, יהיה היין המומלץ יותר מבין הגבוהים של היקב, שילוב טוב ועדין של עולם חדש וישן.
שגיא קופר עורך את אתר היין והאלכוהול "בקבוק
"
