כמה פעמים רצית לברוח, לשנות, ולא זזת?
האם הייתי אומללה? האם הייתי אשה מוכה? התשובה יותר מורכבת מכן ולא. דבר אחד בטוח, מכות פיזיות מעולם לא קיבלתי, ואני חושבת שזה הדבר היחיד שהיה גורם לי לעזוב הכל ולברוח. הייתי כמו הצפרדע שגוועת לאט לאט בסיר
אמנם לא מתּי חס וחלילה, אבל גם לא ברחתי. האם הייתי אומללה? האם הייתי אשה מוכה? אשה שהתעללו בה? התשובה הרבה יותר מורכבת מכן ולא, כמו שבדרך כלל קורה במקרים כאלה. דבר אחד בטוח, מכות פיזיות מעולם לא קיבלתי, ואני חושבת שזה הדבר היחיד שהיה גורם לי לעזוב הכל ולברוח, או אולי לא? מי יודע.
אומללה לא הייתי, לא במובן שאנשים מתיחסים אליו, לא מסכנה. היו לי גם זמנים שמחים ומאושרים.
למה בדיוק אנחנו קוראים התעללות?
התעללות, כאן מתחילה השאלה הגדולה, למה בדיוק אנחנו קוראים התעללות? יש לי חברה שטוענת שהייתי אשה מוכה מילולית. אף פעם לא חשבתי על זה כך, וגם היום, לאחר שלוש שנות פרידה ושנתיים של גירושים, אני לא ממש בטוחה שזו התשובה הנכונה.
במחשבה שנייה, מי באמת מוכן להסתכל לאמת בעיניים? כמה פעמים רציתן לברוח, לשנות, לצעוק, ולא עשיתן את זה?
כמובן, יש תמיד סיבות טובות, ילדים, מצב כלכלי, משפחה מסביב ועוד. אבל יש גם את האמת הקטנה שמסתתרת לה אי שם עמוק בתוך הלב, האם יש לי אומץ להסתכל במראה ולראות את האמת, או שאני מביטה בה יום יום ורואה רק מה שאני מוכנה לראות? האם אני לא מדחיקה לאיזושהי פינה נידחת את הפחד ממה שעלול להיות אם רק אציץ באמת הזו?
לכולנו יש אמיתות שאנחנו מעדיפים פשוט להתעלם מהן. גם אני. במשך 21 שנה, התעלמתי. תמיד היה משהו חשוב יותר, בעיות עם הילדים, עם העבודה, מחלות שנופלות עלינו פתאום, הורים שצריך לטפל בהם. בסופו של יום, למי יש כוח להסתכל לאמת בעיניים? למי יש כוח לעוד התמודדות, וכזו שעלולה להפוך את כל חיינו על פיהם. אז מתקלחים מסתרקים והולכים לישון. לפעמים גם עושים אהבה.
נחזור לשיגרת החיים הרגילה שלנו ולצפרדע המסכנה שהולכת ומתחממת מבלי להרגיש. מישהי כבר שמעה את המילים "החולצה הזו לא יפה" או "הצבע הזה לא מתאים לך", או "המכנס הזה עושה לך תחת גדול", או "בחייך תראי איך את נראית, את לא יוצאת ככה נכון?" או "שוב אמרתי לך שלא תקני.." ועוד פנינים כהנה וכהנה, שנאמרות ללא כוונה רעה, ואולי לפעמים, רק לפעמים, יש לאומר גם כוונה נסתרת?
הסביבה שלי ראתה דברים שאני לא ראיתי
אני שמעתי אותן כמעט את כולן, לפעמים בטון עדין ונחמד, לפעמים קצת יותר בוטה, לפעמים אפילו עם הומור, אבל לכל אותן פנינים היה מן המשותף - אני לא ראיתי בהן משהו רע או פוגע, כי לא התייחסתי לזה כך. אבל מסתבר שהסביבה שלי ראתה דברים שאני לא ראיתי, או אולי ראיתי וזרקתי לאותה פינה נידחת יחד עם כל שאר האמיתות.
עם הזמן האמירות "התמימות" האלה נטעו בי חוסר ביטחון - אולי אני באמת לא יודעת לבחור בגדים ואין לי טעם? רגשות אשמה - אולי הוצאתי יותר מדי כסף מבלי לשים לב, למרות שאני די בטוחה שהקניות שלי הסתכמו במזון לבית, תרופות, תשלומים, ואולי חטאתי וקניתי עוד משהו קטן? וכך, עם הזמן שמתי לב שפתאום לא קניתי שום דבר בלעדיו, אפילו לא חזיות, לא התווכחתי יותר מדי על מה מתאים לי. למדתי, לבד אני לא קונה כלום, איתו אני קונה הרבה, גם אם זה לא תמיד מה שאני רוצה.
וכך, הפשרות הולכות וגדלות: היום זה צבע של בגד, מחר הבגד עצמו, מחרתיים לאן נוסעים, את מי רואים, את מי מזמינים איזה ריהוט קונים. ולאט לאט, מבלי להרגיש, את פושטת מעצמך רובד אחר רובד של האישיות שלך, של הרצונות שלך, של המהות של מי את בכלל כבן אדם.
פתאום כל מה שאת אומרת הוא לא ממש חשוב
פתאום את כבר לא אותה בחורה מקסימה שכל דבריה היו חשובים, שהתלבשה יפה, שידעה להתאפר, שהתחילה אולי קריירה או חלמה לעשות משהו מסויים עם עצמה. פתאום כל מה שאת אומרת הוא לא ממש חשוב, והאמת - כבר לא כל כך בא לך להתלבש כדי למצוא חן ולפעמים הספּר, טוב, יחכה קצת.
ובלי להרגיש הזמן עובר, הילדים גדלים, ופתאום את מגלה שהוא חתך מתוך עולמך חלק גדול מעצמך.
אצלי דווקא הוא נתן לי את "המתנה" כפי שקוראים לכך חברי. הוא זה שהחליט לעזוב, והיום אני מתחילה להבין איפה אני שגיתי. אני אשמה באותן 21 שנה.
למה? כי נתתי לו את הכוח, נתתי לו את האפשרות, כי הייתי עייפה מדי, פחדנית מדי, ואולי הכל גם יחד.
דבר אחד בטוח היום: את הכוח אני שומרת לעצמי, ולאט לאט אני לומדת מחדש מי אני ומה אני רוצה, מה אני אוהבת. אפילו קניתי ספה חדשה, כזו שאני מאוד אוהבת ואני יודעת שהוא שונא, ונהניתי מאוד כשהוא בא יום אחד לאסוף את הבן שלנו ואמר לי "קנית את הספה הזו לבד, רואים. איתי אף פעם לא היית קונה ספה כזו". ואני עניתי בכיף ועם חיוך "נכון, אבל עכשיו אני מחליטה מה אני אוהבת, ואת הספה הזו אני ממש אוהבת". והרגשתי בעננים, כי ידעתי שעכשיו, אחרי הספה הזו, לקחתי בחזרה לידיי את הכוח, ומכאן רק השמיים הם הגבול. רק לא למהר, לקחת את הזמן, וליהנות.
האימייל של קטרין
לפנייה לכתב/ת 
