שתף קטע נבחר

בין פייגלין לגאידמק

כל אחד מהם מייצג פנים חשוכים של הפוליטיקה, אך בחסות ההוקעה הלעגנית שלהם, משגשגים אחיהם המתוחכמים יותר

הישגיו המרשימים של מחנה פייגלין בבחירות המקדימות בליכוד צריכות להתקבל בברכה על-ידי כל מי שהדמוקרטיה יקרה לליבו. התפקיד החשוב שממלא פייגלין במרחב הציבורי הישראלי מזכיר את זה שמילא פעם גאידמק: שניהם מבטאים בגלוי מגמות חזקות שבדרך-כלל נסתרות מן העין הציבורית, ובכך מאפשרים לזירה הציבורית הישראלית להיות שקופה יותר – ולכן ראויה יותר – משהייתה בלעדיהם.

 

התנהלותו הראוותנית והשחצנית של גאידמק הבליטה את כניעותה של החברה הישראלית בפני שררת המיליונרים. הוא זכה לאורך זמן רב לתמיכה ציבורית, לכיסוי עיתונאי נרחב ומתרפס ובמהלכים במסדרונות השלטון. כולם גיבו את דימוי ההצלחה, בלי לרצות לעמוד על מהותה ובלי לעסוק ממש במקורותיה.

 

חוסר התחכום של גאידמק, או אולי זרותו והצורך שלו בפומביות, הפכו אותו בן-לילה כמעט ממושיע מסתורי לדמות נלעגת. אולם החברה הישראלית ממשיכה להעניק חסות לעשיריה המופלגים, המתוחכמים יותר, בלי לתהות על קנקנם. בִּיְמִינָהּ קונה שרי אריסון את חינוך ילדינו בעבור נזיד עדשים, בעוד שמאלהּ מוחקת מיליארדים מהשקעות פזיזות וחמדניות, שהעצימו את הפגיעה הישירה של המשבר הכלכלי בחסכונות ובקרנות הפנסיה.

 

נוחי דנקנר תרם להיכל התרבות ולהאכלת העגורים בעמק החוּלה כמעט כפי שתורמים עסקיו להפרת זכויות עובדים ולזיהום הסביבה. אך אלה ורבים אחרים ממשיכים לנהל את חיינו, בחסות האידיאולוגית של העבודה-ליכוד-קדימה, ואיש אינו פוצה פה ומצפצף.

 

בדומה, פייגלין מוצג על-ידי מתחריו הפוליטיים ובאמצעי התקשורת כנטע זר בליכוד ובפוליטיקה הישראלית המרכזית. אולם באופן מעשי הוא מטיף למדיניות שחלקים נרחבים ממנה מבוצעים זה שנים בידי מפלגות השלטון. ברק, אולמרט ונתניהו אחראים לבניית אלפי יחידות דיור בשטחים הכבושים, ובכלל זה התנחלויות קיצוניות דמויות-חברון בלב הרובע המוסלמי של ירושלים העתיקה – שראשיהן פועלים בגלוי להקמתו המחודשת של בית המקדש על הר-הבית.

 

העבודה, קדימה והליכוד, כל אחת בתורה, הפעילו ומפעילות משטר הפרדה גזעני ואלים כלפי הפלסטינים בשטחים, הכולל את גדיעת פרנסתם ושלילת זכויותיהם הבסיסיות, וכמובן פגיעות חמורות בנפש.

 

גם מתוך הליכוד, ושוב בחסות כלי התקשורת, מכשירה הכתרתו של פייגלין כ"קיצוני" כמה שרצים: אלוף ההוצאות-להורג-ללא משפט בוגי יעלון, שמקווה להניע פלישה ישראלית נוספת לעזה; גדעון סער, המתנגד לנסיגה משטחים "מיהודה, מהשומרון וירושלים"; ובני בגין שעל סיגופי אהבתו לאדמת הקודש יכולה להעיב רק דמותה המתרפקת של גאולה כהן – שניים המוכנים להניח דמים הרבה על מזבח שלמות הארץ. וזה בלי לדבר על הטרנספריסטים המוצהרים שכבר ישבו כשרים בממשלות ישראל.

 

הפוליטיקה המעשית של ממשלות ישראל דומה במהותה לזו של מחנה פייגלין, גם אם נבדלת ממנה בלבושה החיצוני.

 

פייגלין וגאידמק אם כן, כל אחד בתחומו, מוציאים מהארון פנים חשוכים מסוימים של הפוליטיקה הישראלית. אך בחסות ההוקעה הלעגנית של הזר והאקסטרווגנטי, משגשגים אחיהם המתוחכמים יותר והכֵּנים פחות.

 

כשלעצמו, פייגלין הוא יוצא דופן חיובי בדמוקרטיה הישראלית: הצלחתו מוציאה לאור את עוצמת הגזענות והכוחנות בסדר היום הציבורי בישראל. אולם כל עוד יעסקו כלי התקשורת והציבור בָּאָדם ובקוריוז ולא בתופעה הרחבה שהוא מייצג, תהייה הופעתו על הבמה הפוליטית בבחינת הרע משני העולמות – גם חיזוק המחנה האנטי-דמוקרטי בכנסת, וגם שימור האשליה שמחנה זה הוא שולי וקיצוני.

 

יכול להיות מעניין לראות כיצד ישתלבו באופן מעשי תפיסתו הכלכלית של פייגלין (שמזהה את "היד הנעלמה" של השוק החופשי עם "בורא עולם") ותפיסתו המדינית; מי יודע, אולי אם מספיק מצביעים ילכו אחרי ליכודקדימהעבודה אל המִדבר הפוליטי של התקווה, עוד נזכה לראות את הבורסה לניירות ערך מתנהלת ישירות מהלשכה הצמודה לבית-המקדש שעל הר הבית – כראוי למעמד שמייחסים לה ברק, לבני ונתניהו – במהרה בימינו.

 

נעם הופשטטר הוא דוקטורנט למדע-המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים