הממזרה הקטנה נכנסה לליבי והתמקמה שם
היה משהו מנחם בנוכחותה השעירה של הכלבה שמצאתי בגינה. אולי הגיע הזמן לאמץ לי כלב? אני בשל לכך? האם אני מוכן לחלוק את הדירה המסודרת שלי ואת חיי המסודרים עם יצור נוסף - פראי, בלתי צפוי, דורש תשומת לב? סיפור לשבת
כלבת טרייר לבנה, פרוותה הקצרה מבהיקה כסיבי זכוכית בשמש הצהריים, אוזני קטיפה שמוטות מצלות על עיניים חומות-שחורות נבונות, אנושיות כמעט. היא עמדה בגינה הציבורית והלחיתה במרץ בחום האביבי, לשונה הוורדרדה עולה ויורדת וזנבה שמוט במבוכה בין רגליה.
התקרבתי אליה והיא התיישבה במקומה, סגרה את פיה והרימה אלי את ראשה במבט מצפה. למרות הקולר האדום-שחור שלצווארה לא נראה איש בסביבה שיתבע עליה בעלות. "הלכת לאיבוד, ילדה?" שאלתי אותה בקול מרגיע וכרעתי מולה. ליטפתי את ראשה בעדינות והיא לא נרתעה. גירדתי מאחורי אוזנה והיא היטתה את ראשה בהנאה.
קמתי וסקרתי את הגינה סביב-סביב, את השיחים והעצים והספסלים. אף נפש חיה מלבדנו לא נראתה, אבל עקצוץ בעורפי גרם לי להרגיש שמישהו צופה בי. מוזר. הכלבה נשארה ישובה, ורק ראשה עקב אחרי במבט בוטח. נאנחתי. "טוב, אני מניח שכדאי שתבואי איתי, כלבה אבודה", אמרתי לה.
כאילו הבינה את דבריי, היא התרוממה וטופפה אלי. הרמתי אותה על הידיים ועלינו אל הדירה שלי, שם נתתי לה לשתות מים בקערת מרק. היא היתה צמאה מאוד, ותהיתי כמה זמן היא כבר אבודה. נחתתי על הספה והתבוננתי בה מרווה את צמאונה. האם מישהו מחפש אותה?
לדבר ככה אל כלבה. ועוד אל כלבה זרה
כשסיימה לשתות יצאה למסע חקר ברחבי הדירה שלי. "היי, בדיוק ניקיתי", קראתי אחריה ממקומי בסלון, למרות שהיא לא נראתה כמו כלב נשיר. היא בדקה בסקרנות את חדר העבודה שלי, משם עברה לבדיקה קפדנית של חדר האמבטיה ומשם אל חדר השינה. "חשבתי שאני צריך לקנות לך ארוחת ערב קודם!" צעקתי אליה. זה כנראה החום שמשפיע עלי, חשבתי, לדבר ככה אל כלבה. ועוד אל כלבה זרה.
כשסיימה את הבדיקה חזרה אל הסלון וריחרחה אותי ביסודיות. "כן?" שאלתי, "אפשר לעזור לך?". הושטתי יד ללטף אותה והיא ליקקה אותי. הפרווה שלה היתה מטופחת ונעימה למגע, ובמהרה היא התהפכה על הגב ונתנה לי לפנק לה את הבטן הוורודה. "פרוצה קטנה", אמרתי לה בחיבה.
התיישבתי שוב על הספה, והיא קמה והלכה אל הדלת והתמקמה לידה. ישבתי עוד זמן מה והתבוננתי בה בדממה. "את צודקת", אמרתי לאחר מחשבה. "מישהו בטח מחפש אותך, את לא יכולה להישאר כאן". מכיוון שהיה יום שבת תיכננתי לקחת אותה למחרת לשירות הווטרינרי כדי שיאתרו את הבעלים, אבל בינתיים צץ בראשי רעיון.
לקחתי חתיכת קרטון וטוש עבה, ולאחר מכן מצאתי חבל כביסה מיותר במרפסת וקשרתי את טבעת הקולר שלה בחוזקה. "בואי", אמרתי לה והיא צייתה. ירדנו בחזרה אל הגינה. מקום אחד טוב כמו כל מקום אחר, ומי שאת חסרה לו בטח לא נמצא רחוק, חשבתי.
החלטתי לקחת אותה לרחוב הראשי, לא רחוק מהגינה. שם מצאתי עמוד חשמל שהוצל על ידי עץ סמוך וקשרתי את החבל בין פסי המתכת האלכסוניים שלו. וידאתי שהחבל אינו מספיק ארוך כדי לאפשר לה לרוץ אל הכביש ואז שירבטתי שלט מאולתר ותליתי אותו על העמוד, מעליה.
הלכתי לאיבוד!
אני מצטערת על כל הפעמים שכירסמתי לך את נעלי הבית
ומבטיחה להיות טובה ולא לברוח יותר
כשידי על מותני סקרתי את המחזה. הכלבה ישבה במקומה והסתכלה עלי ולא נראה שהיא מוטרדת כלל מעצם היותה קשורה. "עדיף שתשארי במקום אחד בינתיים", ניסיתי להסביר את מעשיי ולהרגיע אותה, "ומחר אבוא לבדוק שוב מה שלומך".
חזרתי לדירה וירדתי שוב עם שתי קערות חד פעמיות מלאות במים ובמזון כלבים שלקחתי מאחת השכנות והנחתי אותן לידה. היא התעלמה מהן באלגנטיות ונשכבה בנינוחות על רגליה הקדמיות. הסתכלתי על העוברים והשבים ברחוב ההומה. מעטים אמנם הקדישו לה תשומת לב, אבל איש לא עצר לידה. התנצלתי בפניה וחזרתי לדירתי.
נחתתי שוב על הספה והדלקתי את הטלוויזיה. בהיתי במשך זמן לא ידוע, כמו שקורה בדרך כלל כשקופסת הטיפשים דלוקה, ומחשבותיי נדדו. היה משהו מנחם בנוכחותה השעירה של הכלבה. אולי הגיע הזמן לאמץ לי כלב? תהיתי. האם אני בשל לכך? האם אני מוכן לחלוק את הדירה המסודרת שלי ואת חיי המסודרים עם יצור נוסף - פראי, בלתי צפוי, דורש תשומת לב?
לאחר זמן מה כיביתי את הטלוויזיה בהחלטיות וישבתי דומם על הספה. הכלבה הזו טרדה את מנוחתי. ירדתי למטה והלכתי אל הרחוב הראשי.
הכלבה והחבל נעלמו. נו, טוב, אני מניח שמישהו בכל זאת חיפש אותה. הקעריות עם המים והאוכל נותרו במקום בו השארתי אותן. שפכתי את המים ולקחתי את הקעריות ואת השלט המאולתר כדי לזרוק אותם לפח, כשהבחנתי לפתע בכיתוב בתחתית השלט, בעט כחול.
בן-אדם יקר, תודה רבה על העזרה!
קוראים לי פתי. אני ויעל שלי נשמח להודות לך באופן אישי
הא. הסתכלתי ימינה ושמאלה, אבל פתי הכלבה לא נראתה בשום מקום. רשמתי את המספר הסלולרי שהיה רשום בהמשך וחזרתי לדירה שלי, תוהה מה לעשות.
החלטתי להתקשר אליה.
* * *
כלבת טרייר לבנה, הקולר האדום-שחור שלה מבליט את חיוורון פרוותה, אוזניה מתנפנפות בהתרגשות, אפהּ מושך אותה קדימה ואני אחריה. "חכי רגע, ילדה!"לפתי יש חבר חדש – כלב קולי יפהפה העונה לשם קוּל, והם מתאחדים במפגש אוהבים לוהט בכל יום אחר הצהריים בגינה הציבורית. גם אני מיודד עם אבא של קוּל, העונה לשם מוטי. "אהלן", אני מברך אותו בלבביות. "היי", הוא משיב לי בחברות, ובזה מסתכמת שיחת הנפש שלנו. הכלבים מתרחרחים בחיבה, קודם בקצה אחד ואז בקצה השני, וזנבותיהם המכשכשים מביעים את עוצמת רגשותיהם.
התיישבתי על הספסל והדלקתי סיגריה. היפהפיה הפגינה את אהבתה לחתיך מבעד למסך העשן שהפרחתי, והרגשתי את ליבי רוטט. לא, בעצם זה הסלולרי בכיס החולצה. זו יעל.
"היי מתוקה".
"היי מאמי! מה שלום החמודה שלנו?"
רק חודשיים עברו מאז שיעל ופתי עברו אל הדירה שלי, והיא הפכה לכלבה "שלנו". לא ידעתי עדיין איך אני מרגיש בקשר לזה. "היא עם החבר החדש", עדכנתי אותה.
"הבנתי... טוב, תמסור לה ליטוף ממני ותביא חלב בדרך חזרה".
הילדה שלנו זיהתה את הקול בטלפון ובאה אלי בריצה. היא התיישבה מולי בציפיה. "אמא שלך ואני דיברנו", עדכנתי אותה תוך כדי מסירת הליטוף, "ואנחנו חושבים שהוא לא בשבילך". היא היטתה את ראשה במבט שואל. התקרבתי אליה ולחשתי לה בסוד "ראיתי אותו עם הפודלית שגרה מעבר לכביש!" תמיד היא נמשכת אל הבחורים הלא-נכונים.
הרבה דברים השתנו בחיי מאז שנכנסו אליהם השתיים
לקחתי עוד שאיפה מהסיגריה. לא רציתי שהלב שלה ישבר - הממזרה הקטנה נכנסה לליבי והתמקמה שם. הרבה דברים השתנו בחיי מאז שנכנסו אליהם השתיים. יקיצות לא טבעיות בשבע בבוקר לטיול; ריצות בהולות לווטרינר בסופי שבוע; רכישת כמויות מסחריות של מזון כלבים מובחר עשוי מכבש ובקר (אפילו אני לא זוכה לכאלה פינוקים, ולא פעם כמעט התפתיתי לטעום. רק קצת). ינקתי שוב מהסיגריה.
וגם חזרתי לעשן. שלא לדבר על השערות. בניגוד לניחוש הראשוני שלי, התברר שהכלבה מסוגלת לייצר חצי קילו של שיער ביום, אם אפשר לשפוט מהכמויות שטיטאתי אחריה ושאבתי מהשטיחים בעוד היא נובחת על המכשיר בעליזות. "זה בסדר", יעל חיבקה אותי מאחור ואמרה לגב שלי, "אתה יודע מה אומרים - כלב נובח אינו נושר". איך אפשר שלא לאהוב אותן?
היא רחרחה לי את הרגל בביטחון שנובע מאינטימיות ואני ריחרחתי לה את קצה הקודקוד. אין כמו ריח של כלב. הסנפתי את המושק הכבד, המעופש והחמים של פנים האוזן שלה בהנאה.
קמתי ומעכתי את בדל הסיגריה. "בואי, מון שרי, מחכים לנו בבית", אמרתי לה והצתתי סיגריה נוספת תוך כדי הליכה.
* * *
כלבת טרייר לבנה שרועה על הרצפה הקרירה בחום של שלהי הקיץ כמו שטיח, כמו ספינקס שעיר. אפהּ השחור והלח פולט אוויר חמים ועיניה האנושיות עצומות. רגל אחורית מפרכסת תוך כדי שינה – גם לכלבים יש חלומות.אני עומד במרפסת ומעשן כמו קטר, בוהה בשקיעה התל-אביבית, ומאחוריי מהפכה. יעל אורזת. "אני לא מרגישה שאתה לגמרי איתי", היא אומרת בדמעות. "אני לא מרגישה שאתה שלי".
אני לא אומר כלום.
הדירה שלי נראית פתאום ריקה כל-כך
חפצים מושלכים כלאחר יד למזוודות ולארגזים, והדירה שלי נראית פתאום ריקה כל-כך. יעל הולכת ולוקחת גם את הכלבה שלה. שוב "שלה".
* * *
כלבת טרייר לבנה, ואני רואה אותה בכל מקום.
חודשיים חלפו מאז שיעל עזבה ולקחה את הכלבה איתה, ולא חלף יום שבו לא חשבתי עליה. ועל יעל. ועכשיו אני הוזה את דמותה מהצד השני של הכביש.
לא, זו כלבה אחרת, החלטתי, אבל העין נמשכת אליה שוב ושוב. בכל זאת - אותו השיער, אותו הקולר, אותה ההליכה. זו פתי, לא היה לי ספק עוד, אבל היא לבדה... האם הלכה לאיבוד שוב? רציתי לקרוא בשמה, אבל אוטובוס חלף ברחוב באותו הרגע והפריד בינינו, משפריץ משלוליות של גשמים ראשונים. הוא עצר בתחנה, ואני צעדתי במהירות מעבר לקצהו האחורי כדי לראות אותה.
הסתכלתי שמאלה והתכוונתי לחצות את הכביש, כשלפתע היא הופיעה. הנה היא, מרחרחת במרץ, ניגשת אל בחור שעמד בתחנה מהצד השני של הכביש, מרימה מבט תוהה לעברו, מתחככת ברגלו. הנה הוא כורע לידה, הנה הוא מושיט יד ומלטף את ראשה הרך, הנה הוא מדבר אליה מילים רכות.
הוא קם והסתכל סביב, מחפש את הבעלים. רציתי לצעוק, אבל משהו עצר בעדי וגרם לי לעמוד במקומי, להתבונן בשיניים חשוקות. הוא נראה אובד עצות לרגע, אבל פתי הקטנה תלתה בו זוג עיני כלבלב עד שלא נותר לו אלא לאסוף אותה, רטובה ורועדת, אל חיקו.
בעודי צופה קלטתי בזווית העין תנועה. הסתובבתי והבחנתי בדמות עטויית ברדס מתגנבת בחשאי מאחורי שורת המכוניות בצד שלי של הרחוב. שפופה, צופה ומתקדמת לסירוגין, התקדמה לעברי, אבל לא נראה שהשגיחה בי עדיין. במרחק מכוניות בודדות ממני היא נעצרה והשקיפה ממקום מסתור לעבר תחנת האוטובוס בה פתי הכלבה והזר התוודעו זה לזו. עקבתי אחרי מבטהּ. החמודה ליקקה את פניו במרץ ממקום שבתהּ על ידיו, והוא התחיל לצחוק.
לאחר התלבטות נראה שהאיש הגיע להחלטה והתחיל ללכת משם, ופתי איתו. כאשר התרחק מעט מהתחנה התרוממה הדמות החשאית ממקומה, הסירה את הכיסוי מעל ראשהּ והחלה ללכת בעקבותיו. ואז ראיתי את פניה - יעל.
איך אפשר שלא לאהוב אותן?
צילום: index open
מומלצים
