שתף קטע נבחר

מי יגרש את החושך - פסטיגל או כד קטן?

איפה ימצאו הילדים את האור? מארגני הפסטיגל/בל מבטיחים הרבה אורות ורעש שיגרשו את החושך. רינת פרימו מציעה ללכת דווקא על הסיפור הקלאסי, הפשוט, על כד אחד ואור פנימי קטן

מתישהו, בערך בסיום התיכון, אולי קצת קודם, אנחנו מאבדים את החגים. אם מזמינים אותנו לאיזו מסיבה בפורים, אנחנו זורקים על עצמנו "תחפושת כובע" ויוצאים לקרוע את העיר, אם לאמא מתחשק בט"ו בשבט, אנחנו מוזמנים עם כל הדודים לחגיגת פיטום פירות יבשים, אבל זהו. לאורך כל שנות העשרים לחיי לא היתה לי חנוכיה בבית, לא לבשתי לבן בשבועות, לא נופפתי בדגל עם תפוח בשמחת תורה ולא הרגשתי שחסר לי שום דבר.

 

עד שפורץ הילד הראשון והחגים חוזרים ובגדול! פתאום החיים מרוצפים רגעים יקרים מפז כמו חיפוש נואש באמצע הלילה אחרי איזו סלסלה שתתפקד כטנא למחרת בגן, או הרגע היפה מכל, בו אתם פורשים בבוקר פורים את תחפושת הגמד שעמלתם עליה שבוע, מדדתם כבר 30 פעמים, ואז הילד אומר בחן: "בעצם אני רוצה להיות אביר".

 

מבית חסר חנוכיות הפכנו לבית עמוס חנוכיות מכויירות, מצויירות, ממוחזרות (מי הוסיף 'מכוערות'? תתבייש).

 

אבל דווקא לאנשים שאינם שומרי מצוות – מתוך תרי"ג, אני שומרת אולי י"ג – חגים הם הזדמנות מצוינת להרים את העיניים מהלביבות ולנסות לראות תמונה קצת יותר גדולה. מה אנחנו באמת חוגגים?

 

כמו בכל סיפור טוב, גם לכל חג יש תמונה חזקה, משמעותית, שמתחברת אל הנפש.

 

בהתחלה רציתי להמליץ על סיפורי ילדים שמתאימים לחנוכה, אבל אחרי נבירה במדף הספרים, חזרתי לסיפור החזק מכולם, סיפור שמזקק את המשמעות האמיתית של חג החנוכה, מבהיר למה הוא נחגג דווקא בחורף ואיך הוא מתחבר לכל אחת ואחד מאיתנו באופן העמוק ביותר.

 

לא צריך להיות מומחה גדול לספרות ילדים כדי להכיר את הסיפור הזה. זה סיפור על בית מקדש הרוס וחשוך, על אנשים שנכנסים אל החושך כדי לשקם אותו ומוצאים רק כד אחד קטן של שמן שלא טומא. הם מדליקים מנורה בתוך המקדש החשוך וראו זה פלא, כמות זעירה של שמן טהור הספיקה להאיר את החושך למשך שמונה ימים תמימים.

 

ששש... חורף

כמו שילדים הם הזדמנות להיזכר בחגים, כך הם מייצרים הזדמנות להתחבר אל עונות השנה. כאנשים מודרניים אנחנו נוטים לייצר "פיתרונות" שיאפשרו לנו לגבור על הטבע שלפעמים עדיין מעז להפריע בפעולות היום-יום שלנו. חם? נדליק מזגן. חושך? נדליק ניאון. אנחנו בודדים? נדליק טלוויזיה.

 

בואו ננסה רגע להתעלם מה"חורף" הממשי, הישראלי ולהתחבר לחורף אחר, ארכיטיפי. בחורף, האדמה מתכנסת אל תוך עצמה. היא אפילו מכוסה קרום קפוא שמבדיל אותה מהחוץ (שוב, אני יודעת שלא יצא לנו לראות שלג ואפילו לא גשם לאחרונה, אבל אנחנו מדברים על תמונה ארכיטיפית).

 

הכל נראה מת לגמרי. חשוך וקפוא. אבל בתוך האדמה פועלים כוחות שממשיכים לעבוד מבפנים, גם בזמן שהכל נראה מת מבחוץ. באביב ובקיץ נראה את פירות העבודה הזאת. פתאום הכל ייצא החוצה. השורשים שהבשילו וחיכו כל החורף, יפרצו החוצה בנשיפה עזה, באורגיה מטורפת של פריחה וחרקים.

 

גם עבור אנשים, החורף הוא הזדמנות טובה להתכנסות ולעבודה פנימית. שלא כמו הדובים, אנחנו לא אמורים להיכנע לדחף לזחול מתחת לשמיכה ולהירדם. בית המקדש שלנו אולי חשוך וקר, אבל אנחנו נדרשים למצוא בתוכנו כד שמן קטן, טהור, שיבעיר אצלנו אור פנימי בתוך כל החשיכה.

 

אבל אור קטן, כן?

 

מארגני הפסטיג/בל השנה מבטיחים מופע ענק, גרנדיוזי שכמוהו לא נראה. מופע מרהיב של אורות ורעש. נראה שכל מופעי הילדים לחנוכה מתכוונים באמת וברצינות לגרש את החושך.

 

אבל לא זה מה שמציע חג החנוכה. החג הזה מכבד את עונת השנה שבתוכה הוא נחגג, הוא מקבל את החושך שמזמין אותנו להתכנסות ולעבודה פנימית. אנחנו לא מגרשים את החושך באלף אורות מנצנצים שמבטלים אותו. אנחנו מאירים את החושך הזה באור קטן, אנושי, חמים שמאפשר לנו לא ללכת לאיבוד בתוכו.

 

סיפור פך השמן

אם תרצו להתוודע לסיפור חג החנוכה מן המקורות ממש, תצטרכו לקרוא שני מקורות שונים.

 

סיפור חילול ושיקום בית המקדש מופיע בספר חשמונאים (או מקבים), מהספרים החיצוניים. משם בחרתי להביא תיאור יפה של שיקום ההרס והדלקת המנורה: "וישובו לבנות את פרצי המקדש ואת כל אשר מבית להיכל, ויחטאו את החצר ואת כל אשר בו. ויחדשו את כל כלי הקודש, וישימו את המנורה אל ההיכל ואת מזבח הקטורת ואת שולחן הפנים. וישימו את הקטורת על המזבח, ועל המנורה העלו את נרותיה להאיר במקדש..."

 

מה חסר? נכון. בשום מקום לא מופיע פך השמן הקטן שלנו. לא בספרים החיצוניים, גם לא אצל יוסף בן מתיתיהו (יוספוס פלביוס). סיפור פך השמן מופיע רק במקור יהודי אחד, יותר מ-600 שנים(!) אחרי האירוע שהתרחש ב-164 לפנה"ס.

 

בתלמוד הבבלי, מסכת שבת, כתוב: "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים".

 

אולי את ההסטוריונים מעניינת השאלה אם סיפור פך השמן היה או לא היה. עבורי זה רלוונטי בערך כמו השאלה אם הסיפור על מיץ פטל הארנב מבוסס על סיפור אמיתי. אם זה סיפור, זה כבר אמיתי.

 

לכן בחנוכה אני לא אקח את הילדים להסתנוור עם אורות גדולים מדי במופעי הילדים. אני אספר להם סיפור על בית המקדש, שהיה מקום קדוש של תפילה לאלהים וחורף אחד, לפני הרבה הרבה שנים, נכנסו אליו אנשים שהחריבו אותו ושברו את הכלים היפים שהיו בו. ואז נכנסו אל בית המקדש ההרוס אנשים טובים וסידרו אותו מחדש וניקו וצחצחו את כל כלי הקודש. אך בית המקדש נשאר קר וחשוך עד שמצאו האנשים פך אחד קטן של שמן טהור. מעט שמן שהספיק רק ליום אחד. ונעשה נס לאנשים הטובים והשמן בפך הספיק להדליק את המנורה במשך שמונה ימים שלמים. הללויה.

 

ואז נדליק נר באחת מחנוכיות הפקקים – אנחנו משתמשים בהן ברוטציה – ונשים את החנוכיה הדולקת על אדן החלון, כי לא מספיק להאיר בפנים, צריך גם להאיר החוצה, אל הרחוב החשוך. ואחר כך נטחן סופגניות שמנמנות עם אור פנימי בתוכן. אני הכי אוהבת אור פנימי בטעם ריבת חלב.

 

תודה לנורית ליבמן על שיחה שהאירה את חנוכה באור אחר.

 

 

  • רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים