בדומה לבני אדם, גם בעלי חיים אחרים אוהבים. חלקם חיים אפילו בזוגיות שכוללת גם חיים כפולים. אבל אין כמו האדם כדי לבטא רגשות. הפרצוף המרוגש של האדם מרושת בשרירי ביטוי יותר מכל בעל חיים אחר, ובפער גדול.
השפה האנושית הנרגשת אינה ניתנת בכלל להשוואה לכלי תקשורות של בעלי חיים אחרים, והגמישות הגופנית של האדם, הופכת את יכולת ההזדווגות לנרגשת פי כמה יותר מכל הזדווגות אחרת בטבע.
אבל, אני מנסה להשוות את האדם המתרגש לא לבעלי חיים אחרים, אלא למחשב. עד כמה המשפט הפותח של "אני אוהב משמע אני אדם", יכול להבחין בין אדם לרובוט?
נניח שניתן להשתיל בתוך מחשב את כל המידע שיש במוח של אדם מסוים. האם המחשב ייהפך בכך לאדם? התשובה העומדת על קצה הלשון היא שלילית. המחשב הזה, למשל, יכול להביע אהבה אבל אין לו שרירי הבעה בפנים ואין לו גמישות גופנית.
מצד שני, התרבות שלנו מגדירה אדם על פי רוחו ולא על פי גופו. שחורים שווים ללבנים כי הגוף לא קובע. תיאורטיקנים שונים טוענים, שהאנושיות הולכת ומאבדת את גוף האדם כנתון הכרחי. האדם, לדבריהם, מוגדר על פי המידע שיש לו במוח ולא על פי המבנה בו נמצא המידע. על פי חזונם, יצור מבוסס פרוטאין ויצור מבוסס סיליקון יוכלו לפעול על פי אותה שיטה.
במידה מסוימת, זו גם דעתו של הדאלאי-לאמה: "קשה מאוד להגיד שהם לא נפש חיה (המחשבים), שאין להם הכרה, אפילו מנקודת המבט של הבודהיזם. אנחנו מבינים שהם סוגים שונים של לידה, אשר בבסיסם קיים רצף מתמשך של תודעה. התודעה לא עולה למעשה מחומר, אלא מרצף תודעה שנכנס בו בצורה מתקבלת על הדעת (על ידי בני האדם)".
הדאלאי-לאמה התכוון בכך אולי לגלגול נשמות (למשל, גלגול נשמתו של מדען אל המחשב שבו הוא השקיע את מיטב יכולתו האינטלקטואלית והנפשית), אבל המשמעות של דבריו יכולה להיות רחבה יותר, כפי שהדאלאי-לאמה רומז בעצמו.
הוא מדבר על חצי מכונה וחצי אדם. "אם הבסיס הפיזי של המחשב רוכש פוטנציה, או יכולת, לשרת כבסיס של תודעה מתמשכת. אני מרגיש שהשאלה הזו, בנוגע למחשבים, תיפתר רק על ידי הזמן. עלינו לחכות עד אשר זה יקרה בפועל.
זאת גם מסורת החשיבה המערבית, שמגדירה את האדם על פי תודעתו ולא על פי גופו. דקארט אמר "אני חושב משמע אני קיים", ולא "אני עומד זקוף על שתי רגליים משמע אני קיים".
אז איפה הקושי? צורתו של הגוף האנושי לא מגדירה אולי את האדם, אבל קשה בלעדיה להבין את הרגש האנושי. על מה חושבים כשאוהבים ומתגעגעים? בעיקר על המראה החיצוני. לאו דווקא על המראה החיצוני היפה, אלא על המראה החיצוני הספציפי של מי שהם אוהבים. נכון שהם חושבים גם על מה הם יגידו זה לזה, אבל אין כמעט משמעות לגעגוע רוחני בלי הצורה החיצונית. אי אפשר להתגעגע למראה קופסתי.
מחקר חדש
מאיר את הנקודה הזו מזווית מעניינת – חילופי גוף. הנריק הרסון (Henrik Ehrsson) וואלרי פטקובה (Valeria Petkova) ממכון קארולינסקה בשטוקהולם, בדקו את הדימוי העצמי הגופני בעקבות אשליה של קבלת גוף חדש. כיצד מרגישים אנשים הנמצאים תחת אשליה שהחליפו להם את הגוף? האם הם מרגישים שהגוף החדש הוא באמת שלהם? מה הם מרגישים כשמצליחים להשלות אותם שהם מקבלים גוף של חפץ? נראה זאת על פי שני ניסויים.
בניסוי הראשון הורכבו, על ראש של בובת אדם, שתי מצלמות אשר הקרינו את התמונות אל שני מסכים שהיו מורכבים מעל העיניים של אדם שעמד מולה, כך שהוא ראה את מה שרואה הבובה.
תנועות הראש של הבובה היו בהתאם לתנועות הראש של האדם. כשהאדם הביט כלפי מטה, גם הבובה "הביטה" כלפי מטה והאדם ראה את הגוף של הבובה. האשליה של החלפת גופות נוצרה כאשר עורכי הניסוי נגעו בבטן של הבובה ושל האדם במקביל. האדם חש את הנגיעה בבטן של הבובה כנגיעה בעצמו.
בניסוי אחר, הורכבו המצלמות על ראשו של אדם שהחליף את הבובה. כאשר הנסיין ו"חובש המצלמות" פנו זה אל זה כדי ללחוץ ידיים, הנסיין חש את הגוף של חובש המצלמות כאילו הוא הגוף של עצמו. הנסיין ראה את עצמו לוחץ ידיים מבחוץ, ונוצר רושם תחושתי שלחיצת היד של עצמו מגיעה מגוף אחר (של חובש המצלמות) ולא מהגוף שלו.
השפעותיה של האשליה נבדקו בדרכים שונות, בין היתר בעזרת שאלונים. מתברר שהמשתתפים בניסוי, נשים וגברים, "השתכנעו" שיש להם גוף אחר. כך, למשל, דיווחו רבים שהם עצמם הרגישו בניסוי הראשון את המקל שנגע בגוף של הבובה.
התקבלו מספר מאפיינים כאלו שיוצרים תחושה של חילופי גופות. זה קרה גם כשההופעה החיצונית של המשתתפים היתה שונה במיוחד וגם כשהם היו גבר ואישה. זה לא קרה כאשר חילופי הגופות היו בין גוף אנושי לחפצים כמו כיסא או בלוק גדול.
מתברר שניתן "לשכנע" בני אדם שהחליפו להם את הגוף (לחולל תחושה אמיתית של חילופי גופות), אבל אי אפשר לשכנע שיש להם גוף של חפצים. המראה החיצוני של החפץ הכשיל את הניסוי. בובת אדם, לעומת זאת, בובה שאין ספק לגביה שהיא חפץ, הצליחה בכל זאת ליצור אשליה שהגוף שלה הוא גוף של אדם. המראה החיצוני קובע.
ההבדל, לדעתי, הוא כנראה ברגשות. גוף של חפץ לא נראה כפרטנר רגשי, ולכן לא כאדם. אי אפשר להביע רגשות כלפיו ברמה האנושית, אם בכלל, ואי אפשר לצפות ממנו להביע רגשות.
אפשר להביע רגשות כלפי בעלי חיים אחרים, אבל לא ברמה שאפשר להביע כלפי בני אדם. מגוחך לקרוא שיר אהבה באוזניו של כלב, ומגוחך לצפות ממנו לכתוב שיר אהבה. מחשב יכול לכתוב שיר אהבה והוא גם יכול "להקשיב" לשיר אהבה, אבל הצורה שלו היא צורה של חוסר רגש.
