תנו כבוד לחמאס

בהפגנה של החמאס בעזה הוצג לאחרונה איש התנועה מחופש לגלעד שליט, ומתחנן לראות את בני משפחתו. בישראל ובעולם התייחסו למעשה בשאט נפש, כסמל להיעדר אנושיות. אך אפשר לנצל תופעות אלה כדי ללמוד משהו על אופי חשיבתו של הצד השני, וכיצד ניתן להשתמש בהבנות אלה לטובתנו.

ההצגה סיפקה לאלפים שצפו בה חוויה של ניצחון וכבוד, כפיצוי על ההשפלה שאותה הם חווים יום יום בעוני ובמצור המתמשך. די להקשיב לדבריהם של המחבלים המתאבדים טרם יציאתם לשליחות. כולם מדברים על חוויית ההשפלה שלהם באופן אישי מדי ישראל ועל כוונתם להשיב את כבודם האבוד כשאהידים.

סאדאת אמר פעמים רבות שכעת, לאחר ניצחון אוקטובר, הוא יכול לעשות שלום. ישראלים רבים לא הבינו מדוע הוא זקוק להמשיך לקיים את מצעדי ניצחון אוקטובר (בשבילנו: מלחמת יום כיפור) לאחר שנחתם הסכם שלום שמצרים עומדת בו. ארועי ציון הניצחון מתקיימים עד היום מדי שנה במצרים והם אלו, בין היתר, שמאפשרים לה לעמוד בהסכם השלום איתנו. זאת משום שכבודם הושב.

כשפנה עזר ויצמן לסאדאת בקמפ דיוויד (1978) לאחר שהושג הסכם סופי, בבקשה שכוח ישראלי גדול יותר יתפרס באזור המפורז, השיב סאדאת שאין בעיות: "אחרי מלחמת אוקטובר אין לי יותר תסביכים", הוא אמר.

בתחילתה של מלחמת לבנון השנייה, כשישראל פלשה ללבנון, הצהיר חסן נסראללה שהוא מוכן לכל מלבד להשפלה. בסופה של המלחמה הסכים החיזבאללה להפסקת אש כשהוא מציג את המלחמה כניצחון מפואר. מתוך עמדה זו הוא מוכן לנצור את האש.

כך אחמדי-נג'אד וכך סדאם חוסיין בשעתו יצרו מעגלי הערצה סביבם, בזכות עמדתם הקיצונית. מבלי לזלזל באיומיהם - זוהי דרכם לרכוש לעצמם כבוד.

לחילופין, כשמנהיג ערבי רוצה להחמיא למנהיגי ישראל הוא מדבר כערפאת על "שלום של אמיצים" או כפי שאמר בזמנו אסד האב בפתחו של המשא ומתן, שאהוד ברק הוא מנהיג אמיץ. השלום יכול להתבסס אך ורק לאחר שיקום הכבוד ומתוך חוויה של כוח ולא של חולשה והשפלה.

תרגום ההבנות האלה למצבנו עם העולם הערבי בכללותו ועם החמאס בשעה זו בפרט, מחייב אותנו להעניק לצד השני את הכבוד לו הוא זקוק כדי להגיע להפסקת אש. זוהי צורת הקשר עם חברות מסורתיות-קולקטיביות אותו לא השכלנו ללמוד.

הפרדוקס הוא שאנו כל כך מתעבים את החמאס, עד ששום מנהיג ישראלי לא יכול לתת להם את הכבוד שהוא ורק הוא יביא להפסקת האש המיוחלת. ניתן לומר שאנשיו לוחמים אמיצים, ניתן לומר שאנו מכבדים אותם מסיבות ואופנים שונים (דתם, תרבותם). אבל רק היכולת שלנו לוותר על "כבודנו" ולהעניק לאחר את הכבוד שלו הוא זקוק, עשויה לשנות את פני המזרח התיכון.

כך הדבר גם בנוגע לפליטים הפלסטינים. החזרה של דור שלא מכיר את ישראל להתגורר בישראל היא פנטזיית פיצוי על חוסר והשפלה מתמשכים. האם ניתן ביחסנו עם העולם הערבי בכלל ועם הפלסטינים בפרט לנסח את עמדותינו המדיניות באופן שתהיה בו גם רגישות פסיכולוגית לצורך של האחר?