שתף קטע נבחר
צילום: אלכס קולומויסקי

איפה הכוח הנשי?

קדימה מבשרת מהפכה נשית, או שהיא ככל המפלגות, בה גם מי שהגיעה למקום ריאלי לא מחוייבת לפמיניזם?

תחילתה של מהפכה / אסתר הרצוג

הכותרת המנצחת בעקבות הבחירות המקדימות בקדימה, הייתה זו שהתנוססה בענק בעמודי החדשות של "ידיעות אחרונות": "מפלגת הנשים". עורכי העיתון קלטו את המשמעות הדרמטית של ההישג הנשי במפלגה.

 

אשה בראש מפלגה מרכזית בעלת סיכויים לזכות בשלטון, אשה נוספת שנבחרה על ידי חברות וחברי קדימה במקום הראשון ועוד שתי נשים בעשירייה הראשונה, ובסך הכל ארבע נשים, 40% בעשירייה הפותחת.

 

יש כמובן להצטער שההישג לא נשמר בעשירייה השנייה (רק אשה אחת במקום 16), אך שיעור ייצוג של 30% לנשים בשלוש העשיריות הפותחות (שלהן סיכוי ריאלי, לפחות על פי הסקרים השבוע, להיכנס לכנסת), היא תחילתה של מהפכה בייצוג נשים בישראל.

 

וכך, בלי שמפלגת נשים משתתפת (ככל הנראה) בבחירות הקרובות, הושגה ההכרה במשמעות ובחשיבות קיומו הפוליטי של סקטור נשי. להכרה הזו, שקובעה על ידי התקשורת, יש השלכות מרחיקות לכת.

 

ראשית, התברר כי למרות ההתכחשות של יחצ"ני קדימה לפן הנשי שלבני מייצגת, בוחרי המפלגה הושפעו ממנו.

 

שנית, ההתעלמות של עסקני ויח"צני העבודה ומרצ מה"קול הנשי", וטשטוש האג'נדה הנשית, התבררו כוויתור על היתרון האלקטוראלי הפוטנציאלי הטמון בהצבעת נשים. ההוכחה להיענות הקול הנשי לנצחונה של לבני בראשות המפלגה ניתנה בדיווח מקלפי מדגמית בקניון בראשון לציון. וכך דיווח "ידיעות אחרונות": "ציפי לבני זכתה לקולות רבים בקלפי הנודדת בשל היותה אשה". אנה, עובדת בקניון טענה כי "ציפי לבני זה הדבר הכי נכון, אחרי כל הגברים שנכשלו והביאו את המדינה לאן שהגענו, הגיע הזמן שאשה תנהיג".

 

כאשר מביאים בחשבון את פעילותן החברתית של שתיים מארבע הנשים בעשירייה הפותחת: דליה איציק וד"ר מרינה סולודקין, הצלחת הנשים מבשרת אולי גם מפנה בסדרי עדיפויות של השלטון.

 

איציק הצליחה למנוע את הטלת מס הבריאות על עקרות בית, בטענה שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם המדיניות לצמצום העוני בישראל. היא ביטאה עמדות נחרצות בסוגיית האלימות כלפי קשישים ותמיכה במאבק המורים. 

 

איציק היא דמות נשית בולטת בפוליטיקה הישראלית גם בזכות התמיכה הגלויה והחמה בפעילות פמיניסטית. היא אינה מתנצלת ואינה מתפתלת, ויכולה לשמש מבחינה זו דוגמה לכל אשה המגיעה לתפקיד הנהגה, במחויבות המפורשת לציבור הנשים וההכרה בכך שהגיעה למעמדה גם בזכות עצמה אך גם בזכות מאבקן של נשים רבות אחרות.

 

לד"ר מרינה סולודקין יש פנקס קבלות מרשים בתחום המאבק נגד הוצאת ילדים מהבית. על אף שפעילות זו קוממה עליה את מערכות הרווחה והיא לא זכתה בשום פרגון של ממש מהתקשורת העברית, היא לא נבהלה ולא וויתרה והתמידה בסיוע למשפחות עולים ומשפחות אחרות שאת ילדיהן ביקשו להוציא מחזקתן.

 

גם לנשות קדימה שאינן בעשירייה הראשונה זכויות לא מבוטלות של עשייה חברתית ופמיניסטית. ד"ר רחל אדאטו, בין הגינקולוגיות הראשונות בישראל, פעילה למען בריאות האשה, ונינו אבסאדזה, עיתונאית בווסטי, אשה חריפת לשון ושכל, הפועלת באומץ נגד תהליכי ההקצנה הלאומנית בקרב עולי ברית המועצות, מגלמות את הסיכוי לישראל אחרת.

 

אך גם ברגעי סיפוק אלו אסור שנשכח את תביעותינו מחברות קדימה כולן. הן בוודאי צריכות להיות מחויבות לקידום טובת כלל החברה, להציל את מערכות החינוך, הבריאות והרווחה הקורסות, את איכות הסביבה ההולכת ומתפוררת, ועוד. 

 

עליהן גם החובה לפעול לקידום האינטרסים של ציבור הנשים, להביא להשוואת שכרן ולשיפור תנאי עבודתן, לדאוג למערכת חינוך של יום לימודים מלא, לשפר את שכרן העלוב של המורות בישראל, לחסל את הזנות, הפורנוגרפיה והסחר בנשים ולחזק מערכת ענישה תקיפה על אונס, אלימות ורצח של נשים.

 

אין ספק שהחיבוק שחלקן מעניקות לחיים רמון, שהורשע בעבירת מין, מעיב מאד על תחושת הסיפוק. גם התנהלותה של לבני בהקמת ועדת שניט ובמתן מנדט לשינוי חוק חזקת הגיל הרך, המהווה פגיעה אנושה בנשים ובילדים ובעיקר באלו מקבוצות מוחלשות, אינה נסבלת. על ארגוני הנשים להמשיך ולתבוע מנציגותיהן בקדימה (ובמפלגות אחרות) נאמנות לערכי שוויון וצדק, גם במחיר אישי ופוליטי.

 

אם נשים וגברים הכמהים למציאות יותר נשית, חברתית וחינוכית ופחות מיליטריסטית, שוביניסטית וקלריקאלית, יכניסו לפחות 30 מנדטים של קדימה (כשנינו אבסאדזה בתוכם) לכנסת, הם עשויים להפוך את הצלחת הנשים בקדימה לנחלת החברה הישראלית.

 

ד"ר אסתר הרצוג, ראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים

 

רק למראית עין / אורית קמיר

בצל הפרעות בחברון, הקסאמים באשקלון ומפולת מאדוף בשוק ההון, ישראל חוגגת את הדמוקרטיה, ומפלגותיה מרכיבות את הנבחרות שיתמודדו על הזכות לייצג את הציבור. כצפוי, לא במזרח ולא במערב אין כל חדש. למרות כשלונותיהם הקולוסאליים של הגנרלים שהצטרפו בעבר לפוליטיקה, גם הפעם ששו חברי המרכז להצניח עוד אחד כזה למקום ריאלי, כדי שיוכל גם הוא להיכשל. כי האמונה הפופולארית ב"גבר גבר" ממאנת למות. במקביל, נשים ממשיכות, כמו בכל מערכות הבחירות הקודמות, להיות שקופות, מובנות מאליהן, שותקות, נעדרות. הנפקדות הנוכחות הקבועות של הפוליטיקה הישראלית.

 

מבט חטוף על המפה הפוליטית החדשה מלמד שלמרות מגוון "התרגילים המסריחים" שהמפלגות עשו לנשותיהם, העקרונות אחידים: נשים לא נתפסות כמייצגות של מגזר שיש להתחשב בצרכיו, במצוקותיו, באינטרסים שלו או בכוחו. בהתאם, מי שלוחם על נושאים מגדריים, מקדם את מעמד האשה בישראל – אינו מתוגמל בבחירות המקדימות, בין שהוא אשה ובין שהוא גבר.

 

התחרות על תואר "המפלגה שבזה ביותר לנשים" – קשה וצמודה. מתמודדת בולטת היא מפלגת ישראל ביתנו, שבחרה ככוכבת התורנית שלה בדוגמנית, בתו של השר לשעבר דוד לוי. שנאמר: גם יפה וגם בת של. הדמות הנשית של מפלגת הקצה הימני היא אובייקט מיני מבית אבא טוב. על נסיונה או כישוריה המנהיגותיים של הדוגמנית לא שמענו, וגם לא על מחוייבותה לזכויות נשים. אני חוששת שגם לא נשמע.

 

לא פחות בולטת, הפעם משמאל, היא מרצ. כאן ההישג מרשים במיוחד, כשזוכרים שהמפלגה הוקמה על ידי אשה, שולמית אלוני, והביאה אל הכנסת עוד בשנות ה-70 את מרשה פרידמן, פמיניסטית לוחמת אמיתית. כיום מרצ מתהדרת בעיקר ב"מועצת חכמי התורה" שהקימה לעצמה, שהיא כולה גבריות, וחפה מכל עניין בנושאים מגדריים.

 

מחברי הכנסת הוותיקים נכנסה לחמישיה הפותחת אשה אחת בלבד, כלומר, ייצוג של 20 אחוז. אשה זו, זהבה גלאון, היא מהפרלמנטרים המצטיינים של הבית, ולוחמת זכויות הנשים החשובה ביותר בו. מאבקיה בסחר בנשים, בזנות, בתקיפות מיניות הם הרואיים, ובלתי נלאים. דווקא אותה החליטה מרצ ב"דילים" נוסח מרכז הליכוד להוריד אל המקום השלישי. למה? כי היא "חזקה מדי". ברור. שהרי גם מרצ רוצה להיות גבר גבר, כמו כולם. ואם אין רמטכ"ל בדימוס – לפחות שלא תקפוץ בראש אשה שצווחת נגד מלחמות בלבנון כשכולם רוצים לכסח.

 

מתפארים בנשים ברשימות

אם כבר מדברים על מרכז הליכוד, דומני כי הוא משיג את השמאל והימין בציניות כלפי נשותיו. אחרי ששתי נשים הצליחו להתברג ללא שריון אל תוך 20 המקומות הראשונים, (כמובן – נשים חפות מסדר יום פמיניסטי), החליטה המפלגה לבטל את השריון לאשה במקום ה-20. כי עשרה אחוז ייצוג הם די והותר; מי צריך יותר? (כך, אגב, משוכנעת גם מפלגת הבית היהודי). עד כאן – סתם חוסר עניין מוחלט בנשים ובענייניהן.

 

הליכוד לא היסס ללכת צעד נוסף בזלזולו המוחלט בנשים. כזכור, כדי לסלק את פייגלין מהמקום ה-20, התעורר "הכרח" דחוף להפוך מקום זה למשוריין. המהלך הטבעי היה, כמובן, להחזיר את השריון לנשים, כדי להגדיל את ייצוגן לפחות ל-25 אחוז. אבל בליכוד החליטו לשריין דווקא למחוזות. לא ברור איך ועל סמך מה. וכך הרווח כפול: גם לא פייגלין, וגם לא אשה!

 

קדימה, שהצטרפה אחרונה לחגיגה, מתפארת בנשותיה הרבות בעשירייה הראשונה. ואכן, יחסית שמות נשיים רבים מקשטים לפחות חלקים מרשימה זו (40% מהעשירייה הראשונה, רק 15% פחות מאחוז הנשים באוכלוסיה). למרבה הצער, אף אחת מנשות קדימה המתברגות למקומות הגבוהים אינה מוכנה להתקרב לשום נושא שניחוח מגדרי כלשהו דבק בו.

 

אז מה יצא לנו מזה ש"מלכות הדבורים" הללו מגיעות לכנסת? לייצג אותנו – הן לא מייצגות. ציפי לבני, דליה איציק, רוחמה אברהם – לא הן היוזמות תיקוני חקיקה בסוגיות של סחר בנשים, אונס, הכרה במטפלות לצרכי מס וכיוב'. לא אותן רואים תומכות בנפגעות תקיפה מינית או נאבקות נגד בתי הדין הרבניים. ההיפך הוא הנכון: ציפי לבני הצליחה לטפס לצמרת המפלגה בזכות דימויה הא-מיני, שהיא מטפחת בקפידה על ידי התרחקות שיטתית מסוגיות פמיניסטיות (החליפות הא-מגדריות עוזרות גם הן).

 

מתברר שקדימה אכן מוכנה לקדם יצורים שאברי הרביה שלהם נקביים ולא זכריים; אבל רק אם הם מתכחשים לכך, ונוהגים כגברים יותר מגברים. לעומתן, גברים שעבדו לקידום ענייניהן של נשים בכנסת היוצאת – נבעטו החוצה. למשל, ההישג הדרמטי ביותר שנשים זכו לו בכנסת היוצאת הוא תיקון חוק יחסי ממון בין בני זוג, שמאפשר לנשים להשתחרר כלכלית ממי שכולאים אותן בסרבנות גט. חבר הכנסת של קדימה שקידם את התיקון במחויבות ודבקות היה מנחם בן ששון, שנדחק למקום בלתי ריאלי. מגיע לו.

 

ובעבודה, תת ייצוג כמו אצל כולם. כשכבר יש אשה זו יולי תמיר, שמתעניינת בקידום נשים בערך כמו ציפי לבני (כלומר, אפס עניין. הן נסיכות מדי). נקודת האור היא שלי יחימוביץ', שלמרות נסיונה בכנסת היוצאת להתרחק מסוגיות מגדריות, עדיין מזוהה בדעת הקהל עם עשייה פמיניסטית, ובכל זאת הצליחה להגיע גבוה.

 

מה המסקנה? שבכנסת הבאה נראה שוב תת ייצוג מביש ומחפיר של נשים, בין 10-20 אחוזים, כמו תמיד. מן הייצוגים המבישים ביותר בעולם כולו. סוגיות של נשים (למשל שוויון בדיני משפחה, הגנה מפני אלימות מינית וזכויות בשוק העבודה) לא יעלו על סדר היום, לא יטופלו ולא יקודמו.

 

בראש הוועדה לקידום מעמד האשה יעמוד שוב גבר, או שתעמוד שוב אשה שאין לה מושג, קשר או עניין בנושא. זהבה גלאון, מוחלשת, תמשיך להלחם לבד. ומי אשם? אנחנו. כי אחרי 60 שנות קיפוח שיטתי, נשים עדיין לא מתנהגות כסקטור בעל צרכים ודרישות. לכן הן נשארות שקופות ונעדרות, ואפשר להתעלם מהן ללא חשש. אז אולי הגיע הזמן למפלגת נשים?

 

ד"ר אורית קמיר משפטנית, מרצה למגדר באוניברסיטה העברית, מנהלת במרכז הישראלי לכבוד האדם; עמיתה במכון הרטמן.  

 

לבלוג של אורית קמיר לחצו כאן  

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נבחרת נשית?
צילום: ירון ברנר
מומלצים