היועצת הכלכלית מסכמת 35 שנה במרכז העצבים
סמדר אלחנני, היועצת המיתולוגית של ועדת הכספים שישבה לצד 17 יושבי ראש, פורשת עם המון זכרונות ולא מעט ביקורת: על רשת הביטחון שתסייע לחזקים, על התקציב שלא אושר, ועל הח"כים שמזכירים לעיתים מושב ליצים. ראיון עם פרספקטיבה
בקול דממה דקה, על קצות הבהונות, פרשה לה בימים אלה מהכנסת היועצת הכלכלית המוערכת והמיתולוגית של ועדת הכספים. פרישה אופיינית לסמדר אלחנני שהולמת גם את תפקודה במשך כ-35 שנה רצופות. יושבת בראש שולחן הוועדה לצד היו"ר התורן - 17 כאלה, כולל הזמניים, הלכו ובאו - והיא עצמה אוהבת להישאר בצל הדיסקרטיות, ובורחת מיחסי ציבור.
איש לא ביקש שתפרוש. לא רצו לוותר על שירותיה המקצועיים, על ניירות העבודה שהפיקה, על ניתוחיה שהיה להם ביקוש גם מחוץ לכנסת בקרב פקידי ממשל ופרשנים. ההחלטה היתה כולה שלה אחרי שראתה, שמעה ובעיקר ידעה, יותר מרוב חברי הוועדה לדורותיהם, שלא למדו ולא ילמדו בתקופותיהם הקצרות מה שהיא כבר שכחה. הם להוטים יותר אחרי סיפוקים מיידיים, בעיקר לעשות הון פוליטי מהשתייכותם היוקרתית לוועדה מספר 2 בחשיבותה בכנסת, שהיא צומת אסטרטגי במשק.
לו נשארה בתפקיד, כבר מזמן היו שומעים אותה "עושה קולות" בדרכה השקטה. נמנום המשכן בפגרה והמשבר הכלכלי לא מסתדרים אצלה. "דווקא עכשיו ועדת הכספים ומליאת הכנסת היו צריכים להתכנס כדי להוציא מהמקרר את תקציב 2009 כפי שאושר בממשלה ולהעביר מהר עד ל-1 בינואר", אומרת מי שלא נחשבה שופר של האוצר, והיתה מספיק הגונה כדי לבטא את מה שהיא מאמינה בו גם כשהלכה לבדה נגד הזרם.
"להתחיל את השנה הבאה על מנות חודשיות של תקציב 2008, זה תרגיל למקרי חירום כמו שלג בירושלים שימנע מחברי הכנסת לאשר את התקציב עד 31 בדצמבר. הוא טוב לכמה ימים ולא למספר חודשים עד שיקומו כנסת וממשלה חדשים. אפשר לממן בו רק התחייבויות של הממשלה ופעולות חיוניות, וגם זה בקושי ורק בתנאי פריחה כלכלית.
"זה לא הזמן כשנכנסים למיתון עמוק שיחייב הוצאות רבות ותוכניות חירום של הממשלה כדי למנוע שיתוק מהמשק. התקציב שהוקפא הוא ברירת מחדל. גדול יותר ומלא תוכניות שניתן לקבל ולהריץ מיד. הרי מי שיקים את הממשלה הבאה יוכל להחליף אותו בתקציב שתואם את המצע הכלכל של מפלגתו. אז למה לבזבז זמן יקר"?
* היית אומרת את אותם הדברים לו נשארת בתפקיד?
"גם כשהוקדמו הבחירות ב-2006, כמעט באותו לוח זמנים, ראו אותי במזנון מתחננת לפני עמיר פרץ, לקבל את תמיכת העבודה לאשר קודם את התקציב. הוא לא רצה. וכשפניתי לנתניהו הוא אמר, קודם שיסכימו האחרים. ואז לא היה משבר כלכלי. עכשיו מפריע לי גם שוועדת הכספים לא יושבת כל יום למעקב שוטף אחרי תפקודי האוצר ובנק ישראל מיד ובדרך, לשמוע משלחות מהמשק ולשמש להן פה. הרי הכנסת אמורה לפקח על הממשלה, כמו בישיבות היומיות של ועדת חוץ וביטחון בזמן מלחמה. אבל נראה שדאגת הח"כים לבחירתם מחדש שוב גוברת על הדאגות של בוחריהם".
* בדיון על רשת הביטחון כבר לא ראו אותך. מה היית אומרת שם?
"יוצאת נגד הצעקות שעולות מהציבור כי שותים לו את הדם. עמיתי קרנות הפנסיה הוותיקות נפגעו? קופות הגמל שהפסידו רק השנה לא הרוויחו בגדול כל השנים ועדיין יוצאות ברווח? האוצר הציג את הנתון הזה בדרך אגב במקום לצעוק אותו. אני לא בטוחה שכללו בו גם את החזרי המס שהתקבלו על ההפקדות. כל ביטוח שיינתן להן יבוא על חשבון החלשים שאין להם קופות גמל וזכאים לפיצוי יותר מאלה שכבר יש להם".
* איך היית מפצה אותם?
"חזרתי והעליתי הצעות שיגדילו את ההכנסה הדלה שלהם. כמו ביטול מס הבריאות למקבלי השכר הנמוך שיעניק לעובדים עוד 145 שקל לחודש, בלי הביורוקרטיה של מס הכנסה שלילי. הוועדה יכולה להחליט על כך בפחות משעה. צריך גם להחזיר את קצבת הזקנה לרמתה הקודמת, אם לא עושים רפורמה בביטוח הלאומי, שהיתה פותרת חלק מהבעיה. כמו באירופה שם משלמים יותר לביטוח הלאומי והוא משלם קצבאות זקנה מוגדלות לרובד הנמוך שאין לו חיסכון פנסיוני".
* הביטוח הלאומי לא יודע את זה?
"יודע ורוצה אבל לא עושה. אולי בגלל התחלופה המהירה של מקבלי ההחלטות, או בגלל שזה מוסד נכה. הממשלה מקצצת להם הכנסות ולא מפצה אותם. אני חשבתי שהיוזמה לרפורמה היתה צריכה לצאת מהכנסת".
"לא היה לי רגע משעמם אבל הזמן עבר מהר מדי"
אלחנני, בת תל-אביב, גדלה בבית ספוג אווירת מחתרת הלח"י, בצל דיוקנו של "יאיר" שטרן, רישום של אמה הציירת. היא למדה כלכלה באוניברסיטה העברית ובלונדון, התמחתה במחלקת המחקר של בנק ישראל ואחרי מלחמת יום הכיפורים עברה לוועדת הכספים, כעוזרת ליועץ שהחליפה אותו כעבור זמן. "לא היה לי רגע משעמם אבל הזמן עבר מהר מדי", היא אומרת.
* 17 ראשי ועדה יכולים לספק אלבום של זיכרונות?
"לי בקושי. ישראל קרגמן ממפא"י, הראשון שפגשתי, היה פועל ב"אתא", שהלביש את כל הארץ בחאקי לפני שנבחר לכנסת. הוא הסתכל על הוועדה כמו על מפעל שצריך לבצע עבודה. בימים ההם הוועדה ישבה 6 ימים בשבוע (כפליים מהיום). הוא אהב לסכם כמה ישיבות ניהל ובכמה נושאים טיפלו. הסטטיסטיקה עניינה אותו. התוכן פחות. אולי כי הממשלה הכתיבה לו מה לעשות.
"הרב שלמה לורינץ מאגודת ישראל שבא אחריו התחשב בממשלה רק עד גבול מסוים. הוא היה איש מופת עם סגנון. שלט בחומר, נתן כבוד לכולם וידע לנהל את הישיבות בהדר וביד רמה. אף אחד לא העז להפריע לו. הוא התחשב בדעתי. הערצתי אותו ונשארנו ידידים. הוא רצה אך לא היה יכול לצרף אותי למועצה המייעצת של בנק ישראל כשנבחר ליו"ר שלה, כי התפקיד בכנסת היה בניגוד עניינים".
* איך היו הבאים אחריו, כשהוועדה ניתנה לחרדים במקום תיק בממשלה?
"אצל הרב אברהם שפירא ניהול הישיבות היה צבעוני. הוא דיבר ואכל סנדוויצ'ים. כשהיה מאחר, הוא צלצל וביקש למנות מישהו שיפתח את הישיבה, כי הוא תקוע בשער הגיא. כשלא בא ידענו שצלצל מהבית בתל אביב. הרב משה פלדמן היה ראש ישיבה וחף מכל ידע כלכלי, אך בעל יכולת למידה זריזה ומדהימה. מהר מאד שלט בחומר. הרב אברהם רביץ היה איש פיקח מאד, קשוב לסביבתו. יעקב ליצמן לא נזקק לעצות. הוא התחיל בימי שפירא להשגיח עליו בשליחות הרבי מגור. שפירא שנא אותו".
"בייגה שוחט היה מצוין. עשה שיעורי בית, שמע את כל הצדדים, וניהל יפה את הישיבות. גדליה גל, בתקופת ממשלת רבין השניה, השתדל לשמור על עצמאות הוועדה. אבל בייגה שעבר להיות שר האוצר היה גם חבר שלו. יחד הם אכלו ארוחות בוקר והלכו לקולנוע. הכל היה מתואם ביניהם. אלי גולדשמידט, מינוי של אהוד ברק, ייזכר כמי שפתח את הוועדה לתקשורת".
* איך השפיעה החשיפה על עבודת הוועדה?
"איום ונורא. בישיבות הסגורות כולם היו חופשיים ודיברו לעניין. עכשיו מדברים יותר לתקשורת. רואים מצלמה ומיקרופון ועושים הצגות. חושבים קודם על עצמם ואיך ייראו בציבור. הם גם שואלים פחות כדי שלא יחשבו בציבור שהם לא מבינים. הזהרתי את גולדשמידט, אבל הוא לא שוכנע. אולי כי גם הוא רצה למצוא חן בעיני העיתונאים".
* ואולי העדיף את זכות הציבור לדעת?
"בייגה שוחט עשה תדרוכים לכתבים אחרי כל ישיבה חשובה, וכולם היו מרוצים. הכתבים לא בזבזו זמן על החלקים הטפלים של הדיונים. לא אכפת לי שפתיחת הישיבות הרגה את המיתוס שהוועדה היא מוסד חשוב ממה שהוא באמת. אכפת לי שהשתתפות חברי הכנסת בישיבות ירדה. הרוב לא באים אם הם מריחים שהנושא לא מעניין את התקשורת".
* הוועדה היא כן או לא חותמת גומי של הממשלה?
"הוועדה לא משתדלת לחזק את מעמדה מול הממשלה. התקציב יוצא ממנה כמו שנכנס. חזרתי והצעתי שהוועדה תלווה את התקציב מלפני אישורו בממשלה ותטפל בו בשלבים. קודם בסדר העדיפויות של ההוצאות הגדולות ובפרמטרים כמו צפי האינפלציה והאבטלה; אחר כך בתרגום היעדים לכסף. אבל כשהתקציב מוגש גמור וסגור, ידי הוועדה קשורות".
* הוועדה משלימה עם הסדר הזה ולא מחמיצה את עצמה לדעת?
"רובו של התקציב אמנם קשיח ומגביל את כושר התמרון של הוועדה. היא לא יכולה לגעת אפילו בשקל שמיועד לשכר, להחזר חובות, ולמימון התחייבויות על פרויקטים רב-שנתיים וחוקים חדשים. החלק הגמיש שנותר למשחק הוא פחות מ-5% . פשרת ליווי התקציב שהצעתי יכלה להיות שביל הזהב שיעניק לתקציב יתר שקיפות ולוועדה מרחב להשפעה. הוועדה גם יכולה לממש אחרת את סמכותה ולאשר למשרדים את ההתחייבויות למימון הפרויקטים בשנים הבאות בעשרות מיליארדים, כמו התכנית להאצת המשק שאושרה השבוע. היא רק נמנעת משום מה לבדוק לעומק כל הרשאה, את הנחיצות והמחיר, וזו החמצה מקוממת. אחרת אפשר היה לחנוק פחות את תקציבי השנים הבאות".
* תני דוגמה.
"לפני כשנתיים הוועדה אישרה כלאחר יד לרכבת ישראל הרשאה להתחייב על 23 מיליארד שקל. אני צרחתי כשהוועדה לא ניסתה אפילו לרדת לפרטי התכנית, אם ניתן לחסוך משהו אבל לא שמעו לי וכולנו נצטרך לשלם עליה".
* מה עלה בגורל הרפורמה שהצעת בדיוני התקציב?
"ראשי הוועדה לא התעמקו בה, אולי בגלל שלא רצו להתעמת עם האוצר. הראשון שקנה ותכנן לבצע אותה כבר השנה, היה היו"ר הקודם והצעיר סטס מיסז'ניקוב. אבל גם עליו גברה הפוליטיקה. החליפו אותו בטרם התחיל, בגלל שסיעתו, ישראל ביתנו, פרשה מהממשלה ועברה לאופוזיציה".
* את מרגישה מתוסכלת?
"לא. כמה נושאים אחרים התקבלו, כמו הרחבת החוק שמחייב את האוצר למסור דיווח רבעוני לוועדה על ביצוע התקציב. גדליה גל העביר בחוק את הצעתי לחייב את הוועדה לדון עם האוצר על כל דו"ח כדי להפיק לקחים עקב שינוי בתחזיות ובמגמות".
* התיקון תרם לניהול התקציב?
"הוועדה קיימה דיון אחד בסוף תקופת גל, לפני 13 שנה. האוצר ממשיך לדווח אבל הבאים אחרי גל התעלמו מחובת הדיון למרות התזכורות החוזרות שלי".
* וזה לא מתסכל?
"אני יכולה רק להצטער. ההתנהגות על הכבישים מתסכלת יותר, אבל אין לי ארץ אחרת, והחיים הם גלגל שצריך להישאר עליו, ולהשלים שפעם אתה למעלה ופעם למטה. אם עזבת אותו אתה גמור. נראה כי חברי הוועדה לא רצו באמת לחזק את הכנסת".
* לא רצו או לא יכלו?
"גדליה היה אומר כי אדם שאומר שלוש פעמים שהוא לא יכול, סימן שהוא לא רוצה".
* כמו ראשי הוועדות שמכריזים שהם לא יהיו חותמת גומי של האוצר?
"אם מישהו אומר שהוא לא יהיה חותמת גומי זה סימן שהוא חותמת גומי. אנחנו לא הקונגרס האמריקני. לזכותם ייאמר כי ועדה קואליציונית לא יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה. הכוח של האופוזיציה לשנות דברים נופל עוד יותר מהכוח של אנשי הקואליציה".
* גם הוועדה המשותפת לתקציב הביטחון שיעצת לה, מתפקדת כחותמת גומי?
"בלית ברירה, כי מזמן היו צריכים לעשות מהפכה בממלכה הסודית הזאת. היכולת שלנו לבקר את המידע שמספק הצבא היא קטנה, ורק בדבר אחד הצלחנו לכופף אותם. פעולות חריגות בעשרות מיליונים שנאלצנו לאשר למפרע, חייבות לקבל היום אישור מראש של הוועדה. אבל זה עדיין כסף קטן. תקציב הביטחון היה ונשאר לגבינו חור שחור".
* בכל זאת, איזה שינוי חל עם השנים לפחות באיכות חברי הוועדה?
"הוועדה כמו הכנסת משקפת את הבוחרים. אבל חבריה לא חייבים להיות מקצוענים. מספיק שיהיו להם אוזן קשבת, לב רגיש וראש בריא להבין את הדברים ולהחליט נכון ולעניין. זקן חברי הוועדה, חיים (ג'ומס) אורון, יכול לשמש דוגמא ומופת. לגבי לא מעט מהאחרים, השינוי חל יותר בהתנהגות אחרי שהוועדה נחשפה לתקשורת. מול המצלמות הם מזכירים לפעמים מושב לצים. בחשיפה הזאת אבד לוועדה חלק מיוקרתה והלך הקסם של כובד הראש שהיו לה בדלתיים סגורות, כשהגעתי אליה. הייתי אז צעירה וחסרת ניסיון. התפעלתי מהדברים שנאמרו. אבל השנים עשו את שלהם גם אצלי. היום אני יותר מפוכחת ולא מעט גם צינית. אבי ז"ל לא רצה שאהיה כזאת, אבל לא שמעתי בקולו כשהזהיר אותי לא לקבל את העבודה הזאת".
לפנייה לכתב/ת 
