ארץ האפשרויות המוגבלות

בחוץ צבאו יוצרים נזעמים על האולפן, בפנים לא היה מצחיק. לפני שאדגים ואסביר, מילה טובה לקיציס ומלח-הארץ-הנהדרת על יכולתם לעמוד בשידור חי בתנאים לא פשוטים של לחץ, אבל זו תהיה (כמעט) המילה הטובה האחרונה לטור זה, מפני שפרק הבכורה של עונת הבחירות, השישית במספר למגנט הדאחקות הלאומי, היה פשוט רע.

"ארץ נהדרת" בשידור חי. עומדים בלחץ

זה אחר זה עלו החיקויים הצפויים מדי: אורנה בנאי כציפי לבני, משדרת עייפות ושעמום – אולי מעצם הליהוק? מריאנו כביבי – כבר ראינו את שלושת השטיקים שמהם מרכיבים את הדמות, וכבר שמענו את הפואנטה, שביבי משקר. לדקלה ושימי ופילוס, שתפקדו כקטעי מעבר, לא היה משהו מרנין לומר על זה, וגם הם נראו כאילו גררו אותם בכוח מהמחסן של העונה שעברה.

אם "כשאני יהיה שר ביטחון יהיה חורף כל השנה" בפיו של ליברמן (אסי כהן שממשיך להיות הדבר הכי מרנין ומגוון על המסך של "ארץ") הוא משפט מצחיק נורא לעומת הברברת הכללית והשטוחה ששמעתם, אז מישהו כאן בצרות: הכותבים, ההוגים, האחראים, אבל בעיקר אלה שנאלצים לעמוד עם השורות האלה מול המצלמה ולעשות כמיטב יכולתם.

יכולתם, אנחנו יודעים, לא מבוטלת. פרידמן תמיד יתפרע, פיניש תמיד יכניס יסוד אפל לחיקויים שלו, עלמה זק כמעט תמיד תפגין ערך מוסף של שטותניקיות חיננית בכל מה שתעשה, מן היתר אפשר לצפות לרף איכות פחות או יותר קבוע, ומקיציס בכלל לא צריך לצפות לכלום. כך שנותרה בעיה גדולה של כותבים, שמאחוריה מסתמנת בעיה לא פחות רצינית של עייפות.

מופע האימים של ברק

קחו למשל את הניסיון המרוכז להמציא דמות פוליטית פיקטיבית. מאמץ מבורך כשלעצמו, אבל "יונה שמיר", קרוב משפחה פיקטיבי של יצחק שמיר, מצחיק בערך כמו המקור – "בואו נמרח נוטלה על מסגד אל אקצה ונתגלץ'", שורה טובה אחת שהושמה בפיו, לא הספיקה כדי שנרצה לראות אותו שוב – ומותר להמר שיראו אותו. שוב ושוב, עד הבחירות.

עוד מותר להמר שמתוך עייפות יעשו לעצמם אנשי ה"ארץ" חיים קלים בעונה השישית, כי הרי כל פעם אפשר יהיה להוציא פאה מהמחסן, לעשות פוליטיקאי כזה או אחר, כי כולם מגוחכים במידה שווה. זו בדיוק הבעיה שתלווה אותם בהמשך. הבחירות הקרבות בינתיים לא מצליחות לעניין איש מלבד המתמודדים. בהתאם, גם דאחקות על בחירות לא מעניינות איש. זה הזמן לסיעור מוחות ושינוי כיוון, כי בהעדר עוגן של התלהבות בצורת דמויות מקוריות חדשות, מכונת הרייטינג תקועה.

והיו גם רגעים מפחידים: מתברר שכאשר מפרידים בין שפרה לבין עציה הסרוגים, לא רק שאין לה מה לומר אלא אין לנו כל רצון להתבונן בה אומרת את הכלום שלה. אבל עם זה עוד אפשר היה להסתדר, אלמלא נאלצנו לצפות בבעתה באהוד ברק מנסה לעבור השתלת-אישיות באמצעות הסתחבקות עם שימי ודקלה. זה היה מאולץ, מתוסרט רע, מאוד לא חינני – וודאי כואב. ללמוד לחייך בגיל שישים, זה לא פשוט. ללמוד להופיע ב"ארץ נהדרת" בקלילות ובחן – זה משהו שמעבר לכוחותיו של ראש הממשלה לשעבר, ולעשות "ארץ" באמת נהדרת – זה כנראה מעבר לכוחם של היוצרים.