מסעות ההלוויה וסוכות האבלים שיהיו מנת חלקן של כמעט כל משפחה מורחבת ברצועת עזה בימים הקרובים, ימחישו יותר מכל את המחיר אותו משלמים תנועת החמאס ותושבי עזה על יוהרת הנהגתם.
תנועת החמאס איבדה תובנה בסיסית, לפיה כוחה נעוץ דווקא בחולשתה ובמצוקתה, ולא בכוחה הצבאי. הנהגת התנועה טעתה כשהחלה להתנהג ולהתבטא כבעלת הכוח וכמי שמכתיבה את סדר היום האזורי בשבועות האחרונים. התנהגות זו באה לידי ביטוי בהמשך ירי הקסאמים, בהודעה על סיום "התהדיאה"
ובעיקר בקריאת התגר על מצרים תוך הפסקת המו"מ על שליט ובהאשמת מצרים בנטייה לטובת ישראל וחיפוש מתווך אחר. בעצרת לציון יום השנה להקמת החמאס ניתן פומבי ל"בייעה" - שבועת נאמנות לארגון "האחים המוסלמים" העולמי, שמשמעותו: החמאס אינה רק חברה בארגון, אלא מודל לשלוחות הארגון למלחמה ב"כופרים" וב"ממשלות המושחתות" של העולם הערבי.
שגיאתה השנייה היתה ההנחה המוטעית שהיתה בעוכריה, לפיה ישראל בהכרח תכבוש את הרצועה. מחמוד א-זהאר התייחס לכיבוש הרצועה כולה כצעד המתחייב לשם חיסול שלטון החמאס, והגיע למסקנה: "מה הם יעשו פה אחרי 15, 20 ימים?!".
אך זו בדיוק המסקנה הברורה שעליה מבססת ישראל את מדיניותה: כיבוש עזה והחזקתה הוא עול מיותר הסותר את האינטרסים הישראלים. א-זהאר ואחרים כיוונו את היערכותם לגביית מחיר דמים מצה"ל במהלך קרקעי המתחייב כביכול מהיעד הרחב יותר. הם גם כשלו בהבנת תהליך קבלת ההחלטות הישראלי והניחו כי הדמוקרטיה בישראל תספק להם התרעה שתאפשר להם לשנות את היערכותם למצב בו ישלמו את המחיר המינימאלי בצעד הפתיחה.
כעת, ב"ניהול המלחמה" מנצח זה שעושה פחות טעויות. לאחר שקטפה את מלוא הפירות מההכנות ומההטעיה הטקטית, ישראל היא זו שמועדת יותר לטעויות, כמו פגיעה המונית בחפים בפשע או הסלמה מיותרת בגדה ובמזרח ירושלים. היא זו שגם חשופה יותר לפיגועים ונפגעים, הן בשטחים ובישראל והן ביעדים ישראלים ויהודיים ברחבי העולם. לפיכך, יש לנהל את המלחמה על פי "מחיר הטעות" ולא במטרה להגיע למקסימום פגיעה בחמאס: פעילות צה"ל תתועל רק למשימות שבהן הסבירות לכישלון וטעות נמוכה במיוחד. עליה להימנע מפעולות הפוכות גם אם הן מבטיחות פגיעה נוספת בחמאס . על ישראל להבטיח בעדיפות גבוהה כבר עכשיו את זרימת מוצרי היסוד והציוד הרפואי לעזה, בטרם תושביה יבקשו אותם על הגדרות ברפיח ובנחל עוז.
הדפוס הזהיר מתחייב גם נוכח העובדה כי כל עוד לא השתנתה המציאות המדינית ואין הסכם קבע עם אבו מאזן באופק הקרוב, ישראל תצטרך להשלים עם שליטת החמאס בעזה. כיום, אין ברצונה של ישראל או ביכולתם של אבו מאזן, הליגה הערבית או הקהילה הבינלאומית ליטול את המושכות מחדש ברצועה. לפיכך, דווקא מעמדת היתרון בו היא נמצאת, על ישראל לבוא באמצעות צד שלישי עם הצעה נדיבה לחמאס לחידוש "התהדיאה"- במשמעות של הפסקה מוחלטת של ירי לכיוון ישראל. להצעה כזו ישנו סיכוי לעבור בקרב הנהגת החמאס המוכה, המבוזה והמושפלת, רק אם תכלול מרכיבים שלא היה ביכולתה להשיג טרם "עופרת יצוקה", כמו למשל שילוב של עסקת שחרור עצורים של החמאס, לרבות חלק מאלו שישראל שללה את שחרורם, בתמורה לשחרור גלעד שליט. דווקא הצעה כזו עשויה להביא ללחץ הציבור הפלסטיני בעזה על הנהגתו לקבל את העסקה לחידוש ה"תהדיאה" ולחיזוק הנייה למול משעל הקיצוני יותר.
אובדן מוחלט של שליטתם של איסמעיל הנייה וחבריו לא ייטיב עם ישראל בטווח הקצר והבינוני. השטח יחזור ויופקר לגחמות של הארגונים הקיצוניים יותר כמו הג'יהד האיסלמי, יחזק את שליטתו של משעל בכוחות החמושים של החמאס בעזה, ועלול להביא לצמיחת כוחות קיצוניים ופזיזים עוד יותר בחסות איראן ואל-קאעידה. אלה עלולים במוקדם או במאוחר לגרור את ישראל לרצועה. הסכם רגיעה משופר עם הנהגת חמאס עזה יכול לעזור ולמנוע הידרדרות זו.
נקווה כי היעדים המוגבלים אליהם כיוונה בהצלחה ישראל, לא יורחבו בשיכרון ההצלחה של מהלך הפתיחה להצעות היומרניות של לבני ונתניהו. יותר מכך, נקווה כי הם מעידים על כך שישראל שומרת על התובנה כי הפתרון לעזה כמו הפיתרון לגדה מחייב מיד לאחר הבחירות בישראל את חידוש המשא ומתן עם מחמוד עבאס והתדיינות כנה ביוזמת השלום של הליגה הערבית.
שאול אריאלי, חבר המועצה לשלום וביטחון
