תקועים עם מחמוד א-זהאר
עזה היא מהעתיקות שבערי העולם ובאמתחתה היסטוריה מסעירה, אולם רוב רובה כיבושים. ההווה המתמשך שלה עלוב וקודר. האם בכלל אפשר לצאת מזה?
לעזה קילומטראז' היסטורי מדהים. הציניקנים יאמרו שכל עתידה כבר מאחוריה, ואילו המאמינים בתיקון יכולים להאחז באמירה ולפיה האור מפציע מייד אחרי שיאה של האפלה.
עזה נזכרת כבר בתנ"ך, לראשונה בספר דברים ובהמשך במלכים. כבר אז היתה עיר פלשתית, אם למישהו אצלנו יש עדיין הזיות על חזקה. רומן החתחתים שלנו עם עיר התעלובות הזו, ראשיתו בחזקיהו מלך יהודה, שהלם בפלשתים והרחיקם עד עזה. אולם הסיפור המקראי המפורסם יותר על העיר הוא סיפורו של שמשון, ששערי העיר ננעלו בפניו והוא העמיס אותם על כתפיו ונשא אותם עד פאתי חברון.
אחרי סאגת העזתיים ושמשון, שכל שנותר לנו ממנו הוא צומת בדרך הישנה לירושלים, נכנסה עזה לפרק ארוך של כיבושים ושליטה: בעזה שלטו המצרים כבר במאה ה-15 לפני הספירה, אחריהם היה לעיר פרק עצמאי שבא אל קיצו עם החשמונאים שכבשו אותה ולאחריהם הביזנטים, המוסלמים, הצלבנים, העותומאנים, הבריטים ושוב אנו.
פעמים רבות מדי נראית לנו ההיסטוריה מעגלית, חזרתית, אובססיבית ובעייתית. האם יש בכוחנו לשבור מעגל קסמים הרסני זה?
בזיכרון הקולקטיבי הישראלי (אם נותר דבר כזה), נטוע נאומו של הרמטכל, משה דיין ז"ל, בהספידו את רועי רוטנברג, שנרצח עם שחר בשלהי אפריל 56'. רוטנברג היה עלם חמודות תל-אביבי שביקש להקים את ביתו בקיבוץ נחל-עוז, על מפתנה של עזה. ואילו דיין, צבר אולטימטיבי, דור ראשון לתקומת העם ששב למולדתו, מין גירסה ציונית מודרנית ומניאטורית של דוד המלך, בפרט בכל מה שנוגע להעדרן המוחלט של עכבות מוסריות, אולם גם בהיותו ספרא וסיפא, איש ספר ולוחם.
הנה תקציר ההספד: "אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו?
שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו ומלראות את יעוד דורנו במלוא אכזריותו?
"את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום, דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו".
אולם חלפו כבר דורתיים מאז נאום הפיכחון האכזרי של דיין. הוא עצמו שימש שר חוץ פעיל בהסכם השלום עם מצרים ואף פרש ממשלת בגין הראשונה על רקע אי יישום הסכם קמפ-דיוויד בכל הנוגע לזכויות הפלסטינים. לאמור, הוא עצמו נפרע מתפיסות שבהן החזיק שעה שנשא את ההספד האמור.
עליית החמאס לשלטון היא התפתחות הסטורית רגרסיבית ומוטציונית. תחת שהגולם יהפוך לפרפר – הפרפר שב להיות גולם. אריאל שרון עמל על פרוייקט החרבת הזרם המרכזי בחברה הפלסטינית וטיפוח החמאס משך שנות דור. זה הצליח לו. הוא משוחרר מאכילת התבשיל המבהיל שרקח, ואילו אנו נותרנו מול שוקת שבורה. במקום לשאת ולתת עם בני דמותם של ראשד א-שוועה וחיידר עבד אל-שאפי המנוחים, אנו תקועים עם מחמוד א-זהאר ואיסמעיל הנייה, אנשים שהמוות הוא טעם חייהם. ללא הפיכה משטרית בעזה – לא על-ידנו (זה לא עובד), אפשר יהיה לעדכן את הספדו של דיין על רועי רוטנברג ולהאריך את תוקפו.
לפנייה לכתב/ת 
