"אם יקראו לי אגוסטינה אתה תמות למעני?"
"לא תישן ולא תאכל?" שאלה רותם כששמעה את הסיפור על החברה המסתורית של אחי המת. היא צעקה מראש מגדל המים כמו משוגעת, אבל היתה מספיק יפה שלא יגידו כלום. היא רצתה שאוהב אותה כמו שאוהבים אחת ששמה אגוסטינה
איציק מהסנדלריה שבקומה הראשונה של המגדל יצא לראות מי זאת המשוגעת על הגג שצועקת באמצע היום, אבל רותם היתה מספיק יפה שלא יגידו עליה שהיא משוגעת. ירדנו בחזרה למטה והיא שאלה את איציק בפנים משולהבות אם הוא ראה את אגוסטינה, החברה החסרה של יובל. איציק שאל אותי בחיוך סלחני איפה מצאתי את הנחמודת הזאת.
הפסקתי להבין אותה, אבל לא בטוח שרציתי להבין
הראש של רותם היה מלא בתוכניות. "מה דעתך שנתלה מודעה בחדר האוכל שאבדה לנו אגוסטינה?" לא ראיתי אותה לפני זה כל כך מבודחת. היא עשתה הצגה שלמה. שאלה את כל מי שחלפו על פנינו, אם הם ראו את אגוסטינה. אפשר היה להתאהב בה רק בגלל צורת הפה שלה ברגע שהיא אומרת "אגוסטינה". הכל נראה פתאום אחרת.. "נתחיל מחר לעבור יחד על המכתבים של יובל", אמרה, "אולי נמצא רמזים". הפסקתי להבין אותה, אבל לא בטוח שרציתי להבין.
קראנו בכל יום, לפי הבקשה שלה, מכתב אחד בלבד, והיא אמרה שיובל כתב מאוד יפה ושהיא רק יכולה לקנא בחברות שלו ושהיא לא מבינה למה אין ממנו מכתבים למי שככל הנראה היתה חברה שלו בשבועות האחרונים לחייו.
"למה אתה לא כותב לי מכתבים?" שאלה באנפוף אצילי שמאפיין אחת כמו אגוסטינה.
אחד של האח המת ואחד של האח החי
התחלתי לכתוב לה מכתבים, מכתב אחד בכל יום, לפי הבקשה שלה, והשארתי את המכתבים, לפי הבקשה שלה, במקום מוסכם מראש, בספריה של בית הספר, חבויים בין הדפים של "תיקון הלב" של רבי נחמן מברסלב, והיא אספה אותם בהפסקה הראשונה, אבל לא פתחה את המעטפה עד ההפסקה הגדולה בצהריים ולא לפני שקראתי בקול, לפי הבקשה שלה, את המכתב היומי של יובל, ואז היא קראה בקול את המכתב שלי. אחר כך, לפי הבקשה שלה, לא דיברנו מספר דקות, כדי להפנים את הרושם של שני המכתבים בזה אחרי זה, אחד של האח המת ואחד של האח החי.
"אני מרגישה שאני בין החיים והמוות", התמוגגה מעצמה, "אני מרגישה את שניכם... אתה לא רוצה לפעמים למות בגללי?"
התפקיד שלי בהצגת היחיד הזאת היה לצפות בה בשקט. היא הצמידה אוזן אל החזה שלי ואמרה שהיא אוהבת להרגיש את המחשבות שלי. היא אמרה שהדופק שלי פועם אחרת ברגע שאני חושב מחשבות יפות. פתאום, היא אמרה שהדופק שלי עצוב. היא דיברה, בהצגה שלה, כאילו היא אוהבת אותי. היא אמרה שהיא מרגישה בדופק שלי שהחיים יכולים להיות משוגעים. פתאום היא יישרה את הגב שלה ואמרה שהיא רוצה שאוהב אותה כמו שאוהבים אחת שקוראים לה אגוסטינה.
בקושי הצלחתי לעכל. היא נראתה מאושרת איתי
כבר לא יכולתי, אפילו כצופה בקומדיה סהרורית, שלא להרגיש בעצמי שהיא אוהבת אותי. בקושי הצלחתי לעכל. היא נראתה מאושרת איתי. "רוצה שנלך אליך?", הפתיעה אותי בעוד אחת מהתפניות החדות של ההצגה שלה. אמרתי שההורים שלי נסעו לתל אביב עד הערב ואין בעיה.
המבט הראשון ששלחתי ברותם, לאחר שנעלתי אחרינו את הדלת, היה מבט לטיני של גבר שמביט באגוסטינה, והמבט שהיא החזירה היה מבט נכנע של אגוסטינה במאהב שלה. קערתי את הגוף שלי לאחור בתנועה של מטדור עשוי ללא חת, והיא קמרה את הגוף שלה קדימה, בתנועה של אשה צנועה ביציע ועשתה עם היד תנועה של השלכת פרחים אל הזירה.
"יש בבית הזה ריח של אימא שלך", קטעה את המשחק שלנו בעוד תפנית חדה.
"הריח של אמא שלי הוא ריח של עוגיות".
"רוצה לכתוב אותי?", נעמדה מולי כמו דוגמנית, עם ידיים מעוגלות כלפי המותניים ועם רגליים מהודקות וכפופות מעט הצידה בברכיים.
המשחקים הבלתי פוסקים שלה בלבלו אותי. "אני לא יודע מה לעשות עכשיו", אמרתי.
"גם אני לא. ...אולי תעשה לי סיור בבית. תראה לי איפה אמא שלך שומרת את העוגיות".
זחלנו אל מתחת למיטה בחדר השינה.
"קריר פה", אמרה.
הסרתי את המכסים מכל הקופסאות שהיו שם, שלוש קופסאות פח גדולות.
"מה אתם צריכים כל כך הרבה עוגיות? אפשר לחלק לקיבוץ שלם ועדיין יישארו לכם".
"רוצה לשתות תה מתחת למיטה?"
"בטח שרוצה", צעקה צעקת גיל.
מיהרתי להגיף את החלונות, לפני שהשכנים ישמעו את הצעקות שלה, וחזרתי אל מתחת למיטה עם שתי כוסות תה על מגש.
לקחנו עוגיות מהפחים הפתוחים, בכל פעם מפח אחר, כדי שאמא שלי לא תרגיש ואחר כך תאשים את אבא שהוא לוקח ממנה עוגיות בשביל הפועלים שלו, וטבלנו בתוך התה. ערכנו תחרות מי מצליח לטבול יותר זמן עוגיה בתוך התה ואז להכניס אותה שלמה לפה. "די כבר עם המשחק הדבילי הזה", אמרה לאחר שניצחה בכל התחרויות, "בוא, נמשיך בסיור בבית".
הושבתי אותה, כצעד ראשון, על המיטה של ההורים שלי, והרמתי ממקומה את אחת הבלטות. "יש לכם סליק של דולרים?", צהלה רותם למראה צנצנת עם מכסה של ואקום שהיתה מלאה בדולרים ודחוסה מתחת לבלטה. ספרנו יחד את הדולרים. "זה המון כסף!" צרחה בהתלהבות אבל שמרה על איפוק אלגנטי של עיניים מצועפות של אחת כמו אגוסטינה, "תיקח אותי לוונציה?".
החלונות של הבית היו כבר מוגפים, אבל הייתי חייב, ליתר ביטחון, לסתום לה את הפה בכף היד שלי. "יש לכם בבית עוד משהו מתחת למיטות או לבלטות?" הובלתי אותה אל המחבוא של השוקולדים במטבח.
"מה עוד?"
הראיתי לה, מאחורי הספרים שעמדו בכוננית של אבא בסלון, מסתור של מכתבים שאבא שלי כתב ליובל בעברית נמלצת ועכשיו הוא מתבייש בהם.
"אמא שלך לא כתבה ליובל?"
"היא אמרה לאבא מה לכתוב בשמה בתוך המכתבים שלו".
"יש עוד?"
היא לא ידעה שובע. מצאנו בעומק של עליית הגג שתי מנורות עמידה מעץ זית שאבא עשה בעצמו, מתנה לאמא, ושאמא ביקשה ממנו לזרוק לזבל. נשארנו עדיין בעליית הגג ומצאנו, בתוך ארגזים מקרטון של מרגרינה "בלו בנד", את המחברות של יובל ושלי מבית ספר יסודי, שאמא אמרה לאבא שהיא לא מבינה למה הוא צריך לשמור אותן.
רותם לא ידעה כבר מה היא רוצה קודם, לשכב איתי בעליית הגג, או לקרוא את המחברות.
"את לא קצת אובססיבית עם מה שיובל ואני כותבים?" שאלתי.
היא נעצה בי מבט משוחק של אגוסטינה. "אולי נמצא גם אגוסטינה בעליית הגג שלכם", התפשטה ומשכה אותי עליה.
- איתמר מספר על עצמו ועל משפחתו בעקבות מות אחיו במלחמה. הבלוג של איתמר סול
