להתעורר בבית נייר בוער

"יום עבודה שלי בסטודיו הוא שמונה שעות עבודה, מתוכן שבע באינטרנט. הוא כולל מעבר על כל מדורי הספורט האפשריים, שיחות טלפון אינסופיות ובהייה באתרי צילום. הרדיו מכוון לווליום בלתי אפשרי, וסך הכל כמה שיותר בלאגן - כך אני רגוע יותר", כך אומר אריק מירנדה, שתערוכת היחיד שלו מוצגת בימים אלה בגלריה 39.

יותר בלאגן - יותר טוב, צילום של מירנדה מתוך התערוכה

התערוכה מוצגת בשלוש סדרות שונות התלויות במעורבב זו בתוך זו. הסדרה הבולטת ביותר היא של מספר ציורים גדולים עם רקע של טקסטורה שחורה, עליה מופיע רישום קווי מאופק ומספר כתמים בגווני זהב או כסף. מפתיע לראות איך מפגש מופשט של מעט קווים גיאומטריים ונזילות זהב מייצר חווייה ממשית של מקום או אירוע. הדבר הזה חוזר גם בסדרת הרישומים "Dare I Brake the Shade", כשמספר קווי כסף ועיגול דמוי ירח על רקע נייר לבן הופכים ברגע לנוף ערירי.

עוד כמה צילומי פולארויד קטנים מבליחים בין הציורים בסדרה השלישית, עם דימויי נשים, פרחים ועצים. כפי שיתברר עד מהרה, לא במקרה הקטלוג לתערוכה הוא עטיפת תקליט של פעם, מעוצבת בקפידה, שעל צדה האחד צילום שחור-לבן של אשה צעירה בעירום ומתחת כתוב בוורוד: "Singles, Arik Miranda".

היפראקטיבי בסטרס תמידי

במקום תקליט יש שם שבעה דפים. כל דף מכיל מאמר שנכתב לרגל אחת מתערוכות היחיד של מירנדה ובצדו השני תצלום פולארויד. כמה קווים ישרים אנכיים ועוד קווים אחרים שנראים כאילו תלויים מהם, ונוצר דימוי עץ. מתערוכה לתערוכה זה הולך ונהיה מתומצת יותר. "אני היפראקטיבי שנמצא בסטרס תמידי", מתוודה מירנדה.

הרבה רעש ובשעה אחת אתה מייצר ציור?

"לעיתים נדירות קורים ניסים, כמו העובדה שאת תערוכת היחיד שהצגתי בציריך עשיתי בשעתיים של עבודה. זה לא קל כמו שזה נשמע. בשנים האחרונות אני עובד כמו כמה אמנים. הצגתי ארבע תערוכות יחיד בשנה וחצי, כשהממוצע המקובל הוא תערוכה בשנתיים".

"עובד כמו כמה אמנים". צילום של מירנדה מתוך התערוכה

"כשחשבנו על שם לתערוכה הזאת, עלה בצחוק הרעיון לקרוא לה: "אריק מירנדה - המיטב 10.2008 - 12.2008." כמו שהיו כותבים פעם על תקליטי אוסף, רק בפערים של שנים. בכל אופן, התערוכה הזאת היא זיכוך של כמה שנות עבודה. של כל הנושאים שנוגעים ללבי".

אתה משתמש במושגים רומנטי, נוגע ללב, זה לא משהו שמרבים להזכיר כיום

"רומנטיקה זו לא מילה גסה, וכך גם הדיון באמנים שהמעשה האמנותי שלהם הוא רומנטי. קחי לדוגמה את משה קסטל: אחד הציורים בתערוכה הוא כמעט רפליקה לעבודת בזלת של קסטל. למרות שאצלי אין עיסוק בחומר, אני מתרגש מהג'סטה של שפיכת צבע, מאיבוד השליטה, מהעובדה שהחומר צורב את הרקע השחור ומתמזג בו לחלוטין".

אוטופיה, מינימליזם ואיבוד שליטה

למה אתה בדיוק מתכוון?

"אני יכול לתת דוגמה מעולם הפופ. כששומעים שיר עצוב ברדיו, אפשר להתענג על הידיעה שאנחנו לא לבד. ברגע זה עוד שלושים אלף מאזינים עצובים כמונו. המחשבה שאנחנו לא לבד היא כמובן טפשית מיסודה.

יש לך עניין מיוחד עם עולם הפופ?

"שמות כל אחת מהסדרות לקוח מהשיר 'The Ghost in You', שיר של 'סוזי והבאנשיז' שהתפרסם בתחילת שנות השמונים. זהו שיר אהבה מדהים שמתחיל מלים: 'התעוררת בבית נייר בוער...' כשהוזמנתי להתארח ולהציג תערוכת יחיד בליכטנשטיין לקחתי איתי דיסק נדיר של להקת 'סנט אטיין' שיצא רק ביפן. ציירתי שם חודשים יום יום ושורה אחת מתוך השיר מתהפכת בי: 'Hearing Tunes in Our Rooms'".

"לאט לאט התבהרה לי המוזיקה והמתיקות הנפלאה שבה מתואר עצב האהבה, רגעים בודדים בחדרי הנעורים שלנו. התערוכה הוצגה בחלל ענק עם הרבה חלונות, שדרכם נשקפו ההרים המושלגים ונהר הריין. הנוף היה בלתי נסבל ביופיו. מהחלון ראו הר מושלג ועל הקיר ציור עם שני כוכבים נופלים".

להיכנס לתוך שיר פופ

"בעצם, צופי התערוכה נכנסו לחדרי הנעורים של השיר. זה בדיוק מה שקורה בתערוכה הזאת

בין הנופים המצוירים לתצלומי הפולארויד הזעירים המוצבים בחלל. הפולארויד זורק אותך מייד לחווייה כמעט ממשית".

איזה נוף בכלל אתה רואה מחלון הסטודיו שלך?

"את רחוב הנגב בתחנה המרכזית הישנה, שם נמצא הסטודיו שלי, מהלך שנייה אחת מחנויות המעצבים של רחוב הרכבת וחצי שנייה מכל מקום שאפשר לקנות בו אהבה בכסף".

"זה יותר ממספיק בשביל בחור שנולד בחולון, ואם יש משהו מופנם ונוגה בעבודות שלי, זה לא סותר את העובדה שאני מאושר מאוד ומאוהב קשות".

• רסיסי לילה, תערוכה ואלבום, גלריה 39, רח' נחמני 39 תל אביב