היום האחרון של השנה הגרועה ביותר בחיי
כולם ספרו לאחור וממש ציפו לראות את הכדור בטיימס סקוור צונח. ידעתי שבעוד רגע אצטרך לעשות משהו שיסתיר את בדידותי, משהו שיזכיר לי שאני לא לבד בלילה שבו אף אחד לא רוצה להיות לבד, בלילה שכולם רוצים שיהיה מישהו לצידם
10, 9... את 2009 קיבלתי כשבדקתי איימייל בטלפון שלי. אני תמיד בודק את האיימיילים דרך הטלפון שלי, אבל באותו הרגע זה היה קצת שונה. כולם ספרו לאחור וממש ציפו לראות את הכדור באמצע הטיימס סקוור צונח למטה. בערך כמו שצפיתי לראות את היום האחרון של 2008, השנה הגרועה בחיי, צונח כבר מלוח השנה שלי שתלוי מעל שולחן המחשב.
7... מוקדם יותר באותו הערב, כשהלכתי לקנות יין למסיבה, המוכרת ב-CVS חייכה אלי. היא שאלה אותי את מי אני הולך לנשק הלילה שבשבילה אני קונה את הבקבוק הזה. אז חייכתי אליה בחזרה.
למות כמו גיבור בדרך למסיבה
בחוץ היה קפוא. המחשבה שהמוכרת תדע שאני לבד בערב ראש השנה החדשה העבירה בי צמרמורת. רציתי להדליק סיגריה, ואז הבנתי שבכלל אין לי אש. תהיתי אם לחזור ולבקש ממנה אש. מה יש לך? חשבתי לעצמי, מהמוכרת אתה מתפדח? אני בספק אם היא יודעת בכלל איפה נמצאת המדינה שממנה הגעת. היא בטח חושבת שזו איזה נסיכוּת בקצה השני של העולם. חוץ מזה שלא נראה לי שהיא עושה משהו טוב יותר ממך הלילה. אז נכנסתי בחזרה. היא חייכה אלי ואמרה שידעה שאחזור. הייתי נבוך, והיא אמרה שהרבה בנות בכלל לא יוצאות מהבית בערב הזה כי הן לא רוצות להיתפס לבד. היא חייכה אלי וחשפה שורת שיניים שהכהו עם השנים ושן אחת מזהב. שילמתי על המצית ויצאתי משם.
6.... בדרך למסיבה כמעט קפאתי. מה יש לחורף הזה שהוא נותן לנו להתעטף בתוך השכבות, להסתתר בתוך עצמנו, להתנתק מהעולם ולשקוע בעצב שלנו? היו רגעים שהעדפתי להימצא קפוא שם, באמצע ניו יורק, בין השדרה הראשונה לשנייה. למות כמו גיבור בדרך למסיבה על גדות נהר האדסון. עדיף להימצא לבד קפוא למוות מאשר קפוא מרוב בושה שם באמצע המסיבה, למות מרוב בדידות.
העצים הערומים והרוחות ליוו אותי ברגעי האחרונים של 2008. גם הומלס אחד ברחוב חייך אלי. הוא הושיט לי כוס של סטארבאקס ואני הושטתי בחזרה שטר של דולר. הוא חייך בחזרה ואמר "God bless you". עניתי "Happy New Year" ותהיתי מי הוא האלוהים שלו שהוא מודה לו ברגעים עצובים כאלה, כי אני עם שלי כבר מזמן לא מתקשר.
אני מניח שככה הם בני האדם, יצורים עצובים מבפנים. זה מן חוש הישרדות כזה. מבחוץ לעולם לא תדע שהם מתפתלים מרוב כאב, אבל מבפנים החיה אוכלת אותם לאט לאט.
כולם החזיקו כוסות שמפניה מפלסטיק
5... כשנכנסתי למסיבה הצטערתי שאין לי כרס וקרחת, כי הרגשתי מאוד אאוטסיידר בקרב כל הבנים שהתהלכו שם בין כל הבחורות שהתפללו שככה לא ייגמר הערב שלהן. כולם החזיקו כוסות שמפניה מפלסטיק, בדיוק כמו החיים שלנו.
נשיקה בטיימס סקוור לכבוד 2009. פספסתי (צילום: AP)
גם אני הסתובבתי שם. העיניים שלי שוטטו בכל החדר, רק לא להגיע למגע ישיר עם אף אחת. מידי פעם הציגו בפני איזה בלונדינית או שתיים, אבל הקפדתי לא לפתח איתן שיחה עמוקה מדי, שלא ניתפס יחד כשהשעון יתחלף לשעון ההוא. שלא תעמוד לידי אפילו בטעות כשהכדור יצנח.
מבלי לשים לב הפכתי להיות בדיוק כמו אחד מהדודים שלי. מה שכל כך לא רציתי להיות. כזה אחד שמסתובב כל הזמן בכל מיני מסיבות מחכה שיכירו לו בחורות. שיחה ארוכה שבה אסביר שאני לא מחפש סקס, אבל הלילה זה מה שאני רוצה. מונית ספיישל לדירה שלי והליכה מהירה למיטה תוך הנפת הבגדים בחלל החדר. פעם איתה, פעמיים לא.
4... אז ב-4 התפללתי לאלוהים שלי, אם הוא עדיין שומע אותי, שיבוא ויחלץ אותי משם. כעסתי על עצמי שבכלל הסכמתי להגיע למסיבה המטופשת ההיא. חיפשתי את כוס הפלסטיק שלי, כדי שלפחות יהיה לי משהו להחזיק ביד בשעה שהשנה תסתיים, אבל גם הכוס לא היתה לידי. זה באמת גרוע אם השנה החדשה מתחילה בזה שמישהו שיפשף לי את הכוס מתחת לעיניים. אז באמת אין יותר מדי למה לצפות מ- 2009.
הסתכלתי במראה וראיתי את ג'ורג' מ"סיינפלד"
לא היה לי אכפת אם יבוא ברק ויכה בי. תעבור צוללת ותדרוס אותי. חללית תנחת וחייזרים יבואו לחטוף אותי כדי לעשות בי ניסויים בכוכב אחר. רק לא לעמוד שם באותו הרגע, באמצע החדר.
הסתכלתי במראה וראיתי את ג'ורג' מ"סיינפלד" מסתכל אלי, מרים לחיים עם כוס שמפניה מפלסטיק, מחייך את החיוך הדבילי שלו ולוחש לי "שנה טובה".
אני חושב שלכל אחד מאיתנו יש את הדמות העצמית שהוא צייר לעצמו בראש, אם במודע ואם לא. דמות כזו של מי שהוא היה רוצה להיות, של מי שהוא חושב שהוא. דמות שהתעצבה מאלף ואחד דברים שהוא נחשף אליהם בחיים שלו. מההורים שלו, מאחד הסרטים שאהב, מאחד השירים ששמע. ולפעמיים אנחנו נתקלים במקרים בחיים שלנו ששוברים את הדמות הזאת שציירנו לעצמנו. חוויות שמוכיחות לנו שאנחנו לא מי שחשבנו שאנחנו. ככה קרה לחבר שלי שהיה בטוח שהוא יודע להתמודד עם משברים עד שהבחורה החליטה לעזוב אותו והוא לא ידע איפה לקבור את עצמו. בכל מקרה אני חושב שסילבסטר 2008 היה רגע כזה בשבילי.
היא הזכירה לי קצת את פריז הילטון
2,3... הרגשתי משהו על הכתף שלי. הסתובבתי. אי אפשר היה להתעלם ממנה. היא הזכירה לי קצת את פריז הילטון. דקיקה כזו עם שיער בלונדיני גולש עד לכתפיים. חיוך ממזרי ועיניים כחולות שאי אפשר להישאר אדישים אליהן. לא ראיתי אותה לפני כן במסיבה, לא ראיתי אותה לפני כן בכלל. כי אם הייתי רואה אותה היא היתה כבר מזמן נכנסת לסיפור הזה. עובדה שהיא גרמה לי לקום ביום שאחרי הסילבסטר, ולמרות האנג-אובר הכי חזק בעולם, ולמרות שהיו לי אלף תוכניות, ולמרות שהיה יום יפה בחוץ, לשבת בבית ולכתוב את הסיפור הזה.
אז הסתובבתי אליה והיא חייכה אלי. זו היתה היכרות של שניה אחת, בדיוק שנייה שהמבטים שלנו נפגשו. החיוך שלה. אני לפתע כל כך מאושר, מריץ את כל החיים שלנו יחד. היא מבקשת ממני להישאר, גורמת לי לחייך. אני מגיע לפגוש את ההורים שלה. אנחנו מטיילים על גדות נהר האדסון. הולכים בשדרה. בראנץ' בסוהו ביום ראשון. טיולים לוורמונט, סקי באמצע ינואר. אני לוחש לה שאני אוהב אותה. היא אומרת לי להישאר. הרגשתי את הקסם כשהיא נוגעת בי. אלף דמעות של אושר היו בחדר. חייכתי אליה בחזרה. עפנו יחד במהירות האור אל השמיים כמו שני גיבורים של מרשל, מסתכלים על העולם מלמעלה.
ב-1 הרגשתי משהוא רוטט בכיס שלי, וזה לא היה מה שאתם חושבים. אחזתי את ידה ביד אחת והכנסתי את היד השנייה לכיס, מגששת למצוא את הטלפון.
"שנייה אחת, יש לי אימייל...." חייכתי אליה. צג הטלפון הראה הודעה אחת חדשה באינבוקס. ברקע נשמעו קולתיהם של כל האמריקנים עם הקרחות והכרס, אלו עם כוסות הפלסטיק, אלה שנשאר להם בפה עוד חצי קרקר עם גבינה. אלה שהעיניים שלהם שוטטו בכל החדר. אלה שלא רוצו להיות לבד ואלה שהיו. אני באותו הרגע בדקתי אימייל. ככה התחלתי את 2009. זו היתה עוד איזו הזמנה מטומטמת לקבוצה בפייסבוק שאוהבת לשתות רק מים. הודעה שהגיעה אלי ממרכז תל אביב, ואני בכלל באמצע מנהטן. כשהרמתי את הראש הכדור כבר לא היה שם. גם היא לא.
הכי יפה בהזדמנויות זה לפספס אותן
אמא שלי פעם אמרה לי שהדבר הכי יפה בהזדמנויות זה לפספס אותן. אחרת הן לא היו הזדמנויות. ככה נחשפות בפנינו עוד ועוד הזדמנויות ואנחנו מפספסים עוד ועוד, בידיעה שיכולנו לחיות את חיינו טוב יותר. ואם זה באמת העניין, אז אני עושה את העבודה שלי מצויין. יש אנשים שאוהבים להרגיש את הכאב הזה, כי הוא גורם להם לחיות. אנשים שנהנים לסבול, אוהבים להפסיד. אוהבים לחזור הביתה ולבכות על מה שלא עשו. אם אני לא טועה, פאולו קואלו אמר פעם שבכל יום יש לנו אלף הזדמנויות להפוך את החיים שלנו למאושרים יותר, לשנות את מסלולנו, להציל את עצמנו מהתהום אליה אנחנו צועדים. כל מה שעלינו לעשות זה לראות את ההזדמנות ולהושיט אליה יד.
אם כך הוא העניין, פאולו ידידי, אכן פספסתי.
אחרי זה הלכתי לשפשף מול המחשב בסלון. ממש ליד לוח השנה שציין את תחילתה של השנה החדשה. מעניין למה הם החליטו לשתות רק מים, חשבתי לעצמי.
