תארו לעצמכם את התרחיש הבא: ארצות-הברית הייתה כובשת את עיראק בשנת 2003, ממגרת את שלטון סדאם חוסיין, ו"ביום שאחרי" מזמינה את... השליט העריץ והמסוכן הזה להמשיך לשלוט במדינה. הנה עוד תזכורת: בפלישה לעיראק ב-1991, הסתפקו האמריקנים בכיבוש חלקי של המדינה, תוך שאיפה ל"שינוי המציאות" - כשאת סדאם ואנשיו הותירו על כיסאותיהם. 12 שנים מאוחר יותר, הם נאלצו לשוב לשדה הקרב כדי להשלים המלאכה ולהעבירם משם.
נכון, ההשוואה בין עיראק לעזה מוגזמת מעט, אבל העיקרון דומה: הרי במזרח התיכון עסקינן. מקרה עיראק הוכיח כי במזרח התיכון לא ניתן "לשנות את המציאות" מבלי לעשות זאת דרך ההנהגה. גם בגבולנו עם לבנון, החלטת האו"ם 1701 מאוגוסט 2006 - ששרת החוץ לבני כה מתגאה בהשגתה - היא פשרה עם נחש: הוא אמנם ימתין לטרפו מעבר לגדר, אבל כשהארס עדיין בפיו. לא פלא שהחמאס שואף להשיג החלטה "מודל 1701", היינו: להישאר במקומו מוכה וחבול, אבל ארסי כתמיד.
מהם אפוא התרחישים של "היום שאחרי" בעזה?
א. הפסקת אש ללא תנאים מוגדרים וללא ערבויות בינלאומיות. זו תהיה ללא ספק נקודת הסיום הקשה ביותר לישראל. במצב כזה, ימשיך החמאס לשלוט ברצועה כתמול-שלשום. זה הממשל אשר יארגן במקרה של "תיקו" את מצעד הניצחון של הארגון בין חורבות עזה, תוך חיקוי מצעד "הניצחון האלוהי" של נסראללה בלבנון. ולאחר מכן, בתוך פרק זמן, ישאב לתוכו כספים רבים, שלכאורה יגויסו לשם שידוד מערכותיו האזרחיות - אך חיש מהר יופנו להתעצמותו הצבאית ולשיקום יכולותיו ההרסניות. כדאי שהאוצר יתחיל לחשב כבר את עלות התל-אביבים כתושבי קו עימות, כשבאר-שבע ואשקלון תהפוכנה ליישובי ספר. הסכמה ישראלית להסדר כזה גובלת בהפקרות.
ב. הפסקת אש תוך הצבת תנאים מוגדרים וערבויות בינלאומיות. זוהי סיטואציית סיום טובה יותר מקודמתה, אך היא עדיין תאפשר לחמאס להמשיך לשלוט ברצועה "כשהארס בפיו". לא מעט סימני שאלה יוצבו במקרה כזה, למשל: אילו ערבויות ייקבעו כדי לעקר את חמאס, ואיזה מנגנון יאכוף אותן? האם ישא הארגון באחריות על חריגות של פלגים כג'יהאד האסלאמי וועדות ההתנגדות? אילו סנקציות יינקטו במקרה של הפרת ההסכם - הרי מדובר כאן בארגון שלא נבהל מסנקציות בינלאומיות? והחשוב מכל - הנהגת חמאס, אשר תיאות לקבל על עצמה מגבלות שתכתיב ישראל - גם אם תגענה מצד שלישי - לא תהיה ראויה בעיני תושבי עזה, ואולי גם העולם הערבי, לתואר "הנהגת החמאס", משום שאז היא תיחשב למשתפת פעולה עם "האויב הציוני". הנהגה ישראלית שתסכים להסדר כזה לוקחת על עצמה סיכון גדול.
ג. הכנעה מוחלטת של החמאס וכינון מינהל מקומי בגיבוי בינלאומי - זו צריכה להיות מטרת-העל של מבצע "עופרת יצוקה", כי כל הסדר שהוא פחות מכך ייחשב לפשרה. פשרה כזו תעמיד שוב, בתוך פרק זמן קצר, את תושבי הדרום בסכנה. הרי מדובר בישות שהיא בת ברית של חיזבאללה ובת חסות של איראן, ויכולת השיקום שלה תהיה מהירה.
תגובות העולם - גם זה הערבי - הוכיחו מאז תחילת המערכה
כי זוהי הזדמנות פז, שאולי לא תשוב וכדאי לנצלה. חלוקת התפקידים בצמרת הישראלית צריכה להיות ברורה: שר הביטחון הוא האחראי לפן הצבאי של המבצע, וככזה, חרף הצהרות המינימום שלו, עליו להביא את החמאס לכניעה מוחלטת; שרת החוץ תהיה זו שתצטרך "לשנות את המציאות" באמצעות השפעתה, שהיא כה מתהדרת בה, על הקהילה הבינלאומית. אם בימים כתיקונם קשה למדוד את הישגיו של העומד בראש המשרד הזה, הנה מגיעה לה שעת רצון, שתוכיח לעיני כל עד כמה מסוגלת השרה לממש יעד זה.
אומרים שהפעם, בשונה מהמערכה ב-2006, הצבא יעיל יותר, הממשלה מתואמת יותר והמלחמה צודקת יותר. דווקא משום כך, אם תוצאת הסיום של "עופרת יצוקה" תהיה פחות מלמוטט את שלטון החמאס וכינון מנהל אזרחי בגיבוי בינלאומי ברצועה, ניאלץ בלוח זמנים קצר מאוד להתכונן לסיבוב שני, קשה מתמיד.
