נפגעי חרדת הבחירות
במקום להתכסות בשלל תירוצים ממלכתיים, יאמרו נא ראשי המפלגות את האמת: אנחנו מתים לדחות את הבחירות כי אין לנו כרגע סיכוי, או להיפך
לדחות או לא לדחות את הבחירות - זו השאלה. התשובה מתפרקת לכל הגוונים האפשריים: מ"תקדים מסוכן" בדחייה (למה?), דרך "לא לתת לחמאס לשבש לנו את החיים" (כאילו שככה הם לא משבשים), עבור ל"לא בטוח שמבצע כזה מצדיק דחייה" (אז מה כן?) ועד "אם נדחה זה עלול לדרבן את האויב להיות נחוש יותר ולהתמיד בלחימה" (כאילו שהם זקוקים לסיבות לשם כך). תומכי הדחייה נשענים מנגד בעיקר על הנימוק המוסרי של "לא נאה להתעסק בעסקי בחירות בזמן שחיילנו נלחמים", או ש"עם ישראל לא יהיה פנוי למערכת בחירות בעת הזאת".
בכל מגוון הטיעונים הללו, תשובה אחת ברורה וחד-משמעית איננה
נשמעת: האמת. אף מפלגה לא מעיזה לומר בפשטות את מה שכל-כך ברור: אנו לא רוצים את דחיית הבחירות כי אנחנו חשים שכרגע אנחנו פופולריים, ונזכה בהרבה מנדטים. או להיפך: אנחנו מתים לדחות את הבחירות כי אין לנו סיכוי כרגע להצליח, ואנחנו זקוקים להארכת זמן. במקום להצהיר באופן ישיר מה באמת מטריד אותם, עוטפים נציגי כל המפלגות את השקפתם לגבי מועד הבחירות בכל מיני אמתלות ותירוצים. האם זוהי דרכם להתכונן לאווירת תעמולת הבחירות?
על מה בעצם כל המהומה? הרי לא מדובר בדחייה לשנה, אלא מקסימום חודש-חודשיים. הרשימות לכנסת לא ישתנו. מצעי המפלגות יישארו אף הם כמות שהיו. והמרקם הכלכלי-חברתי של החברה הישראלית יוותר גם הוא על כנו. אז מדוע הופך נושא מועד הבחירות לכזה פולמוס? האם באמת ישנו אנשים את דעתם ואת החלטתם בעד מי להצביע בתקופה הזאת? האם באמת יכולה מפת ההעדפות הפוליטיות של הבוחר הישראלי להיטלטל מהקצה אל הקצה במשך זמן כל-כך קצר? האם יכול להתרחש משהו כל-כך אקוטי וקיצוני, שצריך להטריד את מנוחת המתמודדים לכנסת הבאה?
רק בתרבות פוליטית נטולת אידיאולוגיה, שבה קופצים מצביעים רבים כאחוזי תזזית ממפלגה אחת לשנייה וחוזר חלילה; כאשר שיקולי ההצבעה בעד מועמד זה או אחר נעוצים באירועי היום-יום ובתחושת מצב רוח חולף; וכשמרכז המפה הפוליטית, שם מתרכזת המאסה הקריטית של הבוחרים, הוא מקום חסר אמירה מובהקת של לא ימין ולא שמאל - יכולים לקרות מהפכים כאלה. לצערנו, כאלה הם בדיוק מאפייניה הבולטים של התרבות הפוליטית הישראלית העכשווית.
אמנם, בקצוות של הרצף הפוליטי שוכנות מפלגות אידיאולוגיות. אך המפלגות הגורפות את מירב הקולות, אלו שמקימות ממשלות וקואליציות - הן משרתי כל אדונים. אלו מפלגות הנבנות וניזונות מהלכי רוח, מאקלים ארעי, מהפתעות, מאסונות ומהזדמנויות רגעיות. דוגמאות לכך מצויות למכביר, מתקיפת הכור העיראקי ב-1981 ועד פיגועי ההתאבדות של 1996. כולם היוו מנוף לתמורות סוחפות בדעת הקהל ולשינוי דרסטי של תוצאות הבחירות באותן שנים. לכן הופך הדיון על מועד הבחירות להיות עיקרי ומרכזי, וככל שמתארכת המערכה בעזה, מגביר שעון הזמן את תקתוקיו.
כלפי חוץ, דוממים הפוליטיקאים ומהלכים על קצות האצבעות. אך בחדרי חדרים, ההתדיינות על האם לדחות, כיצד לדחות ולמתי לדחות היא קדחתנית ויוקדת. כולם מחשבים את החישובים הפרטניים שלהם, מציירים תסריטים ועורכים תרחישי סימולציה: מתי נודיע את מה שנודיע וכיצד נודיע זאת לאומה, מבלי להיתפס כאינטרסנטים.
לכל המתדיינים - גם לאלה החפצים בדחייה וגם לאלה החוששים מפניה - מובן שאם המערכה בעזה תוסיף ותסתבך, לא תישאר כל ברירה אלא לדחות את הבחירות. יתרה מכך: ייתכן שלא יהיה ניתן לקבוע כלל מועד אחר, מחוסר יכולת לחזות את סיום השהייה בעזה. כך הולך ומתחוור אט-אט שהמפלגה הכי משמעותית לקביעת מועדן המדויק של הבחירות - ואולי גם לתוצאותיהן - היא מפלגת חמאס.
לפנייה לכתב/ת 
