עזה זה פה מימין

דודי לוי יושב במושב הקדמי. הוא מסתכל על הדרך ועל ענני הנוצה בשמיים. בדיוק כשמאיר אריאל שר ברדיו "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה", צף לו זיכרון ילדות. הוא אולי בן חמש. את פתחי המקלט מכסים ניילונים שחורים. אבא נכנס לבוש במדי צבא וחמוש ברובה, נפרד ויוצא מהמקלט. "מוזר", אומר לוי, "אין לי כמעט זיכרונות ילדות, אבל את זה אני זוכר".

לוי במקלט. נעבור גם את זה (צילומים: מרב יודילוביץ')

אנחנו בדרך לקיבוץ ניר עוז שבחבל אשכול. יש שקוראים לחבל הארץ הזה "אזור מלחמה". יש שקוראים לו "בית". קשה לתאר כמה יפה באשכול. המקומיים אומרים בעיניים בורקות שדווקא חודש פברואר, בו מכוסה האזור בשטיחים של כלניות אדומות, הוא הזמן הטוב ביותר לבוא לבקר. עד אז, הם מקווים, תיגמר המלחמה. קשה מאוד לגשר על הפער בין יופיו הפסטורלי של הטבע במקום הזה, למתח והחרדה שקיימים פה מתחת ומעל לפני השטח.

אנחנו חולפים על פני "קפה ג'ו" בצומת יד מרדכי, נקודה שהפכה במלחמה הזו לחמ"ל לא פורמאלי של כתבים ואנשי צבא. בפניה ימינה, בדיוק מול כפר עזה, עומדות מאז שהתחיל הבלגאן זו ליד זו ניידות השידור של ערוצי התקשורת הישראלית והבינלאומית. זו נקודת תצפית מצוינת והנקודה הקרובה ביותר לגבול שבין ישראל לעזה, שצה"ל לא הגדיר כאזור צבאי סגור בפני התקשורת.

קצת עונג בימים של אימה 

לוי מתפעל. מסוקים מעל עזה משחררים בזה אחר זה נוּרִים. הוא מכרכם גבינים ומנסה לפענח את פשר הבזקי האור. בני הנהג מסביר לו על רגל אחת את טקטיקת ההגנה של מטוסי צה"ל. "הייתי חייל של שוקולד, מנגן ושר, כמו עכשיו. מה אני מבין בזה", מתנצל לוי.

עוד יומני מלחמה

• שרים בחניון תת קרקעי בבאר שבע
• משפחת גבריאלוב ירדה לבאר שבע
• סבתא זפטה ותיאטרון גשר ביישובי עוטף עזה
• דקלון באופקים
• "שקטק" בכפר הנוער אשלים
• דויד ברוזה במועצה אזורית אשכול
• סי היימן בנתיבות
• האמנים יורדים לשדרות
• להקת "ורטיגו" עם הילדים בבאר שבע
  

כל כך קרוב

לאט לאט הוא נדרך. מתעטף בשתיקה. נעשה קשוב. החושים מתחדדים וגם המבט. הוא מזהה צפלין מרחף בשמים. מצביע על פטריית עשן אפורה שמיתמרת במרחק ושואל המום: "זו עזה פה מימין? כל כך קרוב?". 

"הייתי חייל של שוקולד, מנגן ושר כמו עכשיו. מה אני מבין בזה"

שלושה קילומטרים בערך מפרידים בין ניר עוז לרצועת עזה. השדות נושקים לשדותיהם של הפלסטינים. כל כך קרוב שזה לא נתפס. "זה מרגיש כמו הזיה", אומר לוי שחוזר באחת לימי מלחמת לבנון השנייה במהלכה הופיע, בין היתר, עם חברי להקת "בום פאם" במתקני אימונים של צה"ל. "מסביב יורים ואנחנו שרים. ממש סרט של קוסטוריצה", הוא אומר.

הנסיעה הזו לישובי עוטף עזה, ביוזמת אמנות לעם, חשובה לו. "זו דרך להתחבר למה שקורה", הוא אומר, "אנחנו שעה וחצי מתל אביב ואין לי מושג מה הולך פה. אני לא חי את היומיום הזה, זו לא השגרה שלי ואני מרגיש שאני חייב להיות פה, לתת מה שאני יכול. אני מאוד מקווה שזה עוזר במשהו".

ברדיו מדברים על נפילות באזור. בני הנהג רוטן. "חייבים לספר לנו על זה דווקא עכשיו?", הוא מגדף את הרדיו. יומיים קודם לכן חמקה מפגיעה ישירה, מונית שהיתה במרחק שתי מכוניות ממנו על הכביש שמוביל לשדרות.

תפילה חילונית בקיבוץ ניר עוז 

בלי לחשוב בני עושה את הדבר ההגיוני היחיד ומחליף לתחנת רדיו שמשדרת מוזיקה. "הרדיו והטלוויזיה יוצרים תחושה שהמלחמה הזו היא כל הקיום שלנו. הם מייצרים לחץ שמחלחל. אני כמעט לא רואה טלוויזיה יותר. לא יכול", אומר לוי בתגובה למחאה של בני הנהג.

חזקו ואמצו

במעבר הגבול החסום לעזה הניחו אזרחים שלטים גדולים עליהם כתוב "חיילים, חזקו ואמצו. בהצלחה". אנחנו ממשיכים בכביש החשוך. דקות ספורות של נסיעה ואנחנו בשער הקיבוץ. רוב חברי ניר עוז נסעו להתרענן. בסוף השבוע יצפינו חברים נוספים בעקבות הילדים שנשלחו כמה שיותר רחוק מטווח הטילים.

"עם המזל שלנו שלחנו את הילדים להירגע בקיבוץ עין המפרץ", אומר לי אחד החברים. נחיתת הקטיושות באזור נהריה לפני יומיים, איך נאמר, לא מאוד עזרה להוריד לילדים את מפלס החרדה. בשבוע הבא גם הוא נוסע להתרענן קצת עם האישה שתחגוג יום הולדת. "צריך לנשום", הוא אומר, "היום היה שקט, אבל בדרך כלל זה שדה קרב. כל לילה יש הפגזות".

הכניסה ל"בוקנר" בנירים. פחד משתק

רחל, "האמא" של מועדון הקיבוץ, שופתת תה צמחים לכוסות זכוכית קטנות ומגישה לדודי לוי. "אנחנו מאוד שמחים שבאת", היא אומרת והוא עונה: "אני שמח להיות פה". הוא מתיישב במרכז המועדון הצר והארוך, אומר שלום מחויך, מכוון את הגיטרה. זה מתחיל עם "סימה" ממשיך עם "כל הזמן שבעולם" ואז הוא מבקש עזרה. הוא צריך שישירו איתו את "לך איתה" כדי להיזכר במילים.

הם מתחילים כמעט בלחש ומיד אחר כך השירה הולכת וגוברת. יש משהו עדין ברגע הזה, שם בקיבוץ ניר עוז, שאי אפשר להסביר במילים. מועקה שרק מוזיקה מצליחה לחדור דרכה ולפרק אותה, משחררת רגע של קסם. הוא מתגרה בקהל. שואל בחיוך אם להמשיך והם משיבים: "בוודאי".

הוא שר את "מישהו גדול" וממשיך מייד ל"תפילה חילונית", של מאיר גולדברג שמהדהד שבעתיים בקיבוץ השומר הזה שעל גבול עזה. "תפילה חילונית חזקי את רוחנו. ידענו כבר צער וגם תענית. תפילה חילונית נישא על שפתינו, כבר שרנו לא פעם, נשיר זאת שנית... שיר ותפילה מהלב, כששרים זה פחות כואב", הוא שר והמילים אינן נופלות על אוזניים ערלות.

המקלט הוא גם חדר האוכל. הבלונים כסממן צבעוני לחגיגות השנה החדשה 

נעים במקלט של ניר עוז. לוי אומר שהוא יכול להמשיך לנצח אבל מחכים לו כבר במקלט הבא. הוא יסיים בשיר "ענוג" שביצעו במקור חברי להקת "נוער שוליים". אז לא היה לשיר כל קשר לקונטקסט מלחמתי. אתמול, במקלט הקיבוץ שבחבל אשכול אפשר היה לקשור בקלות את המילים להלך הרוח בחדר. "כמה ענוג הוא, כמה ענוג. בי מתפוררת האימה. כמה ענוג הוא, כמה ענוג. בי מתעוררת אהבה", הוא שר ותוך כדי פרק את המתח ומילא את החלל באהבה.

התחנה הבאה: נירים

הוא מקפל את הגיטרה. אנשים ניגשים ללחוץ ידיים ולהודות. עולים למעלה במדרגות שמובילות החוצה מהמקלט. מישהו שואל אותו מה לעזאזל גורם לבנאדם לעזוב את הכל ולבוא לבקר את אנשי ניר עוז. "אתה לא מפחד?", הוא שואל, "הרי אתה לא חייב ואצלנו בשבילכם התל אביבים אנחנו בטח בסוף העולם". לוי אומר שהוא מוכן להגיע לפה בכל רגע נתון. "הנשק שלי הוא הגיטרה", הוא אומר. הם רוצים שנישאר. "עזבו אתכם מקיבוץ נירים, בואו לשתות בירה בפאב. יש משחק של מכבי", זורק מישהו ואז נזכר ומסייג, "טוב, זה רק אם ממש אין לכם מה לעשות בחיים והחלטתם להישאר באזור ללילה".

בדרך לתחנה הבאה, קיבוץ נירים, לוי לא מפסיק להתפעל מהקשב של חברי ניר עוז. "עף לי הזמן איתם", הוא אומר, "זו היתה חוויה". בכניסה לנירים מקבלים את פנינו חיילים. למקום הזה לא מכניסים כל אחד בלי בדיקה דקדקנית.

פנינו אל "הבונקר", מועדון הקיבוץ, או אם תרצו מקלט מס' 10. מאה איש נשארו בקיבוץ שְמוֹנֵה בימים כתיקונם 450 חברים. ילד אחד נשאר פה לרפואה. שדות הקיבוץ מתחברים לשדות עין השלושה, שם נפלו היום ארבעה טילי קסם שגבו חמישה פצועים ונפגעי חרדה. אחר כך יאמרו לנו שהפחד במקום הזה, אינהרנטי.

שוב הוא שר את "תפילה חילונית". באוטו, בחזרה לתל אביב, הוא יגיד: "מה לעשות, שירים הם התפילה של האדם החילוני. זה החיבור בין אדם לעצמו ובסיטואציות שכאלה רואים את הכוח שלה. יש משהו במצבי קיצון שמאחדים את השורות ואני מרגיש שלמילים שאני שר, יש פה משמעות. הייתי רוצה לתת להם אופק אחר. מה שבטוח, זה שיש פה קשב אחר".

המפגשים בשני הקיבוצים במועצה האזורית אשכול היו לדבריו "רגעי קסם" וזכות גדולה.

"באתי לפה כי עניין אותי המפגש, כי ברמה האנושית חשבתי שאני צריך להיות פה", הוא אומר ומודה שמה שריגש אותו מאוד היה לראות בעיקר את הקהל המבוגר יותר מקשיב לו ושר.

"זה סימן לי שאני עושה את התפקיד שלי בעולם הזה. שהכל בסדר", הוא אומר, "יש כאן שני מצבים רגשיים קיצוניים. מצד אחד, תחושת המצור של הנפש במלחמה הזו. מצד שני, התעוררות של תחושת האחווה והרצון לתת. זה נשמע נורא אבל המלחמה הזו מאפשרת לאנשים להתחכך בחיים חזק".