בסך הכל חיפשתי עט ומצאתי את מאיה
בעוד פתאים נופלים ברשתם של אנשי יריד התעסוקה באוניברסיטה - מאזינים לחלומות הממוחזרים המוגשים להם מבלי להבחין בשקר העייף שבעיני המוכרים - החיתי החתרני מגיע עם ילקוט ריק ומטרה אחרת. כמו פרפר התעופפתי בין הדוכנים ועקצתי כדבורה, מרחף לרגע ליד היריעות הצבעוניות, אוסף שלל וממשיך אל היעד הבא. עבודה קשה, סיפור
למען כל מי שטרם חווה את מנעמי היריד הזה, או ירידים דומים לו, אתאר בקצרה: למשך יום שלם הופך הקמפוס המנומנם לשוק שוקק של דוכנים צבעוניים, אנשי מכירות ממולחים וארגזים מלאים בכל טוב. אלא שבמקום פירות וצעיפים מוכרים שם קריירות, וכל הטוב שבארגזים נועד רק כדי לפתות את האקדמאי-לעתיד לגשת: כלי כתיבה ודפדפות, ציוד משרדי וציוד מחשבי, משחקים וחידות. "הייטק! הייטק טרי! רק היום, רק היום!" כך היו בוודאי צועקים שם אלמלא נדרשו לשמור על ארשת מכובדת.
בעוד פתאים נופלים ברשתם - יושבים ומאזינים ברוב קשב לחלומות הממוחזרים המוגשים להם מבלי להבחין בשקר העייף שבעיני המוכרים - החיתי החתרני מגיע עם ילקוט ריק ומטרה אחרת. כמו פרפר התעופפתי בין הדוכנים ועקצתי כדבורה, מרחף רק לרגע ליד היריעות הצבעוניות, אוסף שלל וממשיך אל היעד הבא. הזמן קצר והתיק גדול.
"מה השם?" שואלת תוכניתנית מתוסכלת המוסווית כפרח. "שי דאמבלדור", אני מדקלם שם בדוי שהמצאתי לי מבעוד מועד. "ומה הנסיון שלך?" היא מזייפת חיוך. "אני מתכנת ריל-טיים אמבדד בסביבת וי-אקס-וורקס כבר שמונה שנים", מתגלגל השקר על לשוני, בעוד החיתי החוטא בוחן בשקיקה את הסלסילות העמוסות שלפניו, "אפשר?", ומבלי לחכות לתשובה הייתי טומן את ידי.
שנתיים נפלאות חלפו עלי באופן דומה, שתי שנות לימודים בהן לקחתי ולקחתי מבלי לתת. אבל ביריד שנערך בשנת הלימודים האחרונה התרחשה תפנית לא צפויה.
בעודי משוטט כה וכה, הובילו אותי רגליי אל דוכן של אחת מחברות ההשמה, סוחרי העבדים המודרניים. למרבה ההפתעה, הוא בלט בריקנותו. זה מכבר זנחתי כל גינון ונימוס, ולכן התיישבתי ושאלתי בפשטות: "אז מה אתם מחלקים?"
היא הרימה את ראשה מהדף, ולרגע הבטתי היישר אל תוך עיניים חתוליות. זוג עיניים ירוקות זרחניות השכיחו ממני לרגע את מטרתי ושני אישונים גדולים בלעו אותי לתוכם. עיניים ירוקות כמו לגונה סודית, וביניהן אף כפתורי זרוּע נמשים שכיסו גם את המצח.
"מיאו-יאו", ייללה בקול נמוך וחייכה חיוך מלא שיניים.
"מה?" קפאתי.
"אמרתי שאנחנו מחלקים יוֹיוֹאים".
הייתי כל כך מהופנט עד ששכחתי להסתכל על ההיצע. מצאתי משהו טוב בהרבה.
"איך קוראים לך?" שאלה.
"אוריה", עניתי מבלי לחשוב.
"אתה מחפש עבודה, אוריה?"
"לא... כן!"
"הבנתי... ומה בדיוק אתה מעוניין לעשות?"
אני מעוניין לסרוג עריסת חתול לילדינו ולראות אותך מלקקת חלב כל הלילה. "אני מחפש משהו... מאתגר", אמר החיתי העשוי ללא חת, "משהו מסעיר ולא שגרתי".
היא חייכה חיוך אמיתי וצופן סוד. "יש לך קורות חיים?"
"לא כאן", אילתרתי. "חילקתי כבר את כולם".
"מה הניסיון שלך?"
היתה לי חברה אחת רצינית וכמה קשרים קצרים. "אני מאמבד ריל-טיים בסביבת בי-אם-אקס... אה, זאת אומרת...".
היא צחקה. "איזה חמוד אתה".
"אני מסיים את התואר בקרוב", הודיתי.
אבל היא לא נרתעה. "יש לנו הרבה לקוחות שמציעים משרות לסטודנטים, ואני תמיד מוכנה לתת הזדמנות לצעירים מוכשרים וחסרי ניסיון".
"באמת?"
"באמת. זה כרטיס הביקור שלנו", היא שלפה כרטיס והפכה אותו, "וזה", עצרה ווידאה שאני מסתכל היישר אל עיניה הבלתי-ממצמצות, "המייל הפרטי שלי". היא סיימה לכתוב והגישה את הכרטיס.
קראו לה מאיה. מממאיה.
"טוב, אז נהיה בקשר", מלמלתי וקמתי במגושם מהכסא.
"אל תשכח את היוֹיוֹ שלך...", היא הושיטה לי אחד. חפנתי אותו וקצות אצבעותיי ליטפו את כף ידה הפתוחה. "תודה", אמרתי כמו מתוך חלום.
הרגשתי משיכה חזקה. החוט של היוֹיוֹ נפרם ונמתח והוביל אל הלולאה שהיתה כרוכה סביב אצבעהּ. היא קרצה.
החיתי והחתולה, חשבתי לעצמי. זה יכול לעבוד.
כל מבט לא-ממצמץ בדרך הביתה, מתוך פחי אשפה ומתחת למכוניות חונות, הזכיר לי אותה.
* * *
התיישבתי מול המחשב לכתוב את קורות חיי וחשבתי על כך שהיא לעולם לא תדע שאני כותב אותם במיוחד למענה.
צירפתי את הקובץ הטרי למייל ששלחתי לתיבה הפרטית שלה.
מאיה,
עד שפגשתי אותך התעניינתי רק בצעצועים משרדיים וכלי כתיבה.
עכשיו אני מרגיש בשל למשהו רציני.
רק לך אני שולח את קורות החיים שלי.
אוריה
שלחתי את המייל ונשענתי אחורנית, התרגשות מבעבעת בתוכי. קיוויתי שתוכל לקרוא בין השורות.
אילו רק ידעתי אז על דרך החתחתים שנכונה לחיתי.
* * *
מאיה העירה אותי בבוקר. חמימות חושנית מתמתחת כנגד גופי, ציפורניים מחודדות מתגרות בעור חשוף, הבּוּ-רדליס שרים Wake Up it's a Beautiful Morning ברקע.
Wake up! Wake up!
מי אמר שחתולים לא יודעים להעניק אהבה?
Wake up! Wake up!
"הלו?"
"היי אוריה".
חייכתי. "הי מממאיה".
"קיבלתי את המייל שלך...".
"אה, וואלה?". שיפשפתי את הפנים.
"כן", יכולתי לשמוע אותה מחייכת חיוך מלא שיניים מהצד השני. "עשית לי את היום".
"זו היתה הכוונה".
"ורציתי להציע לך...", אמרה בקול מתפנק.
"כן?"
"זאת אומרת, אם אתה מרגיש מוכן לזה..."
"בטח, בטח".
"...כמה משרות חדשות שהגיעו אלי היום".
המציאות העירה אותי לחלוטין.
"אהה..."
"אלה מקומות ממש מוצלחים", יכולתי לשמוע את ההתלהבות בקולה.
"תראי, אני..."
"וזה ממש ישמח אותי אם תלך לבדוק אותם".
לא, לא, לא.
"בכיף".
וכך מצאתי את עצמי נשרך למענה ממגדל זכוכית אחד למשנהו, את פני מקבלים זמזום מחשבים, שטיחים אפרפרים מקיר-אל-קיר ונשות כוח אדם. תמיד נשים.
"ספר לי על עצמך", ביקשה אחת מהן.
"אני משקיע את כל כולי בעבודה", חירטט החיתי.
חשבתי על זה. האם אספר לה שאני גנב סדרתי של ציוד משרדי? "אני לוקח איתי את העבודה לכל מקום", אמרתי במקום זאת. האם אגלה לה שאותי מעניין רק הכסף? "אני מזדהה עם מטרות הארגון", אמרתי. שאני רכלן איום ונורא? "אני מעורה בחיי החברה". שאני עוגב על כל דבר שיש לו ציצים, כולל עציצים? "ואני מאוד חברותי ונקשר לעמיתי לעבודה". ומה בנוגע לכך שאין גבול לעצלנותי ואני מעדיף לקרוא את ערוץ היחסים של ynet במקום לעבוד? "כל משימה לוקחת לי הרבה פחות זמן ממה שהיית מצפה", סיכמתי.
ועוד.
"מה היתרון הכי גדול שלך?" שאלה כוחנית אחרת, "ומה החיסרון הכי גדול?"
"אני משקיע את כל כולי בעבודה", חירטט החיתי. "נותן הכל, אין לי בכלל חיים מחוץ למשרד".
היא שירבטה משהו. "ומה החיסרון שלך?"
"זה היה החיסרון שלי".
ועוד ועוד ועוד.
"נניח שהיה סופרמרקט של תכונות. איזו תכונה היית שם בעגלה שלך, ואיזו היית מחזיר למדף?"
עצמתי עיניים וחרקתי שיניים. אוף איתך, מאיה. הדברים שאנחנו צריכים לסבול בשביל האהבה.
אבל בערב שאחרי כל ראיון, כשנשבעתי לעצמי שזו הפעם האחרונה, מאיה היתה מתקשרת. "שמעתי שלא הלך כל כך טוב היום...", היתה אומרת בקול מנחם, ואני הייתי מדבר איתה, מספר לה הכל.
מאיה שלי מכירה היטב את נפש האדם
ככל ששוחחנו יותר כך יותר מצאה חן בעיניי, ואני, מצידי, ידעתי איך להצחיק אותה. במהלך הראיונות שכבר התחילו להתערבל בראשי, בעודי יושב במשרדים זהים בבניינים שונים, הייתי חושב עליה ושם לב לפרטים שידעתי שבזכותם אשמע שוב את צחוקהּ הנמוך והמלטף.
התחלתי לצפות בקוצר רוח לשיחות שלנו, שהתארכו מעבר לשעות העבודה וגלשו מעבר לתחום ההייטק. הרגשתי שנוצר בינינו קשר מיוחד. הלכתי ונשבּתי בקסמיהּ.
כך חלפו הימים במטלות מעיקות ביום ושיחות מתוקות בלילה. אבל צליל מתוח התחיל להתגנב לקולהּ כשדיברנו, והרגשתי שהיא מתוסכלת מכך שהיא לא מצליחה לספק לי מקום עבודה שיענה על צרכיי. שיניתי את הנושא והתחלתי לדבר עליה.
גם היא היתה סטודנטית, כך התברר לי. באוניברסיטה שלי. "מה את לומדת?", שאל החיתי החטטן, והיא ענתה פסיכולוגיה. ברור שפסיכולוגיה. מאיה שלי מכירה היטב את נפש האדם.
"אז אולי בא לך להיפגש מחר?" אזרתי אומץ לשאול.
"אמממ... אוקיי", אמרה וליבי דילג, "אני אהיה בקפיטריה של גילמן בשתיים בצהריים. ואני מקווה מאוד שיהיה לך ראיון מוצלח בבוקר...".
למחרת התעוררתי וזינקתי מהמיטה. הסתרקתי, לבשתי את החולצה הטובה, התזתי מעט אפטרשייב ויצאתי לראיון העבודה האחרון שסידרה לי מאיה.
בסך הכל חיפשתי עטים - ומצאתי מלאכה
אני לא יודע אם המקום היה מוצלח כפי שנדמה לי, או שהיתה זו רק ההתרגשות שלפני הפגישה איתה, אבל השטיחים נראו אפורים פחות, המחשבים היו חרישיים מתמיד, ומצאתי את עצמי נהנה מהשיחה עם אשת כוח האדם כמו שמזמן לא נהניתי. נהניתי כל כך עד שמיד אחריה דיברתי עם אחד מראשי הצוותים. לא באמת הייתי מעוניין במשרה, אבל ידעתי: בשביל מערכת יחסים צריך לעבוד קשה. לכן החיתי חתם על חוזה עוד באותו היום. "אכפת לכם אם אקח את העט?" שאלתי לסיום.
בסך הכל חיפשתי עטים - ומצאתי מלאכה. ידעתי שמאיה תשמח.
* * *
הקדמתי בכמה דקות לקפיטריה של גילמן ומיד איתרתי את דמותה הנינוחה של מאיה, עיניה זורחות בשמש הצהריים.
"היי מממאיה", התיישבתי לידה.
"היי אוריה", השיבה. "מזל טוב על החתימה, אני שמחה שמצאת סוף סוף עבודה". היא תמיד ידעה מראש.
"היי שניכם", אמר בחור גבוה והתיישב לידנו עם שתי כוסות קפה. אחת לו ואחת לה.
היא חייכה אליו חיוך מלא שיניים. "תכיר", אמרה לי, "זה ירון הרוסי".
נו, מילא. בכל מקרה לא יהיה לי זמן למערכת יחסים, עם העבודה החדשה והכל.
