לא הפוליטיקאים ידאגו לעתיד ילדינו

רגע אחרי שהסתיימה המלחמה, ושניה לפני שקמפיין הבחירות לכנסת משתלט מחדש על המציאות - היועצים האסטרטגיים נקראים לבמה. הם, שמתמחים בחיזוי העתיד וחותרים להשגת היעדים בטווח הרחוק, מתבקשים לסמן לנו את הדרך להגשמת המטרות - הביטחוניות או הפוליטיות.

אם נבחרי הציבור שלנו צריכים יועצים שכאלה, מדוע לנו האזרחים לא מגיע? ומדוע בעצם אין למדינה גוף מייעץ שכזה, שיתבונן אל העתיד שלה (כלומר שלנו), ושהמלצותיו לא יושפעו משיקולי היומיום והפוליטיקה הרגעית. מישהו שיראה את התמונה הגדולה וידאג לאינטרסים שלנו.

אולי חלקכם יופתע לשמוע, אבל היה לנו יועץ שכזה, ומדינת ישראל הייתה אחת המדינות המתקדמות בעולם בהקשר זה. כבר בשנת 2001 יזם חבר הכנסת דאז, יוסף טומי לפיד ז"ל, תיקון לחוק הכנסת שבעקבותיו הוקמה נציבות הדורות הבאים.

מאחורי השם היומרני מעט הסתתר גוף ייחודי שתפקידו היה להביט מלמעלה על כל תהליכי החקיקה בכנסת, ולדאוג לכך שהם ישרתו את האינטרס הרחב וארוך הטווח - לא רק הנקודתי והמיידי. הקמת הגוף הזה באה מתוך הכרה שכל החלטה שמתקבל כעת, יש בכוחה להשפיע על עתיד הדורות הבאים במקום הזה. המטרה הייתה להטמיע במחוקקים מעט תיכנון וחשיבה למרחוק.

מה הפריע לח"כים? 

אבל לא בכדי כתבתי ש"היה לנו יועץ". לאחר שהחלה הנציבות לעבוד, גילו חברי הכנסת - שאולי לא כל-כך הבינו על מה הצביעו, מהו הגוף החדש ומהן סמכויותיו - שהנציבות עלולה בעצם "להפריע" להם לקדם מהלכים ולתגמל קבוצות לחץ שרצו ביקרם. כמעט מתחילת כהונת הנציבות, החל מסע מתוכנן ומזורז לסגירתה, שנוהל על ידי יושבת ראש הכנסת דליה איציק.

שיאו של המהלך היה בהצעת החוק של יושב ראש הקואליציה דאז, חבר הכנסת אביגדור יצחקי, בנובמבר 2006 לביטול הנציבות. במקביל הסתיימה כהונתו של ראש הנציבות, השופט בדימוס שלמה שהם. איציק, שמחויבת על פי חוק למנות נציב חדש, לא עשתה זאת עד היום. הצעת החוק של יצחקי אמנם לא הגיע לקריאה שלישית, אך הנציבות נסגרה בפועל ורוקנה מתוכן.

השיקולים לביטול הנציבות היו מגוחכים, מכעיסים אפילו. הסיבה העיקרית והרשמית היתה חיסכון בתקציב, ונטען כי ניתן להפריט את תפקידה הנציבות לגופים אחרים שקיימים ממילא בכנסת. אך ספק אם התקציב הזעום מראש שהוקצב לנציבות היה המכשול העיקרי שלה: מדובר היה בשני מיליון שקלים בשנה מתוך תקציב של 300 מיליארד (כן, זה מה ששווה העתיד שלנו).

לטעמי, חולשתה העיקרית של נציבות הדורות הבאים הייתה שלא הצליחה לחשוף את עצמה ואת פועולה לציבור. אבל הנציבות, בואו נודה, גם הקדימה את זמנה. הנה עכשיו, כמה שנים לאחר הקמתה וכשהיא עומדת בפני פירוק, כולם מבינים את הצורך והחשיבות בתיכנון רחוק טווח ובמחשבה על עתיד המדינה. כולם מבינים ומכירים בצורך לשנות הרגלים ולחשוב מחוץ לקופסא.

תחשבו על זה לרגע: מהשניה שהילדים שלנו נולדים אנו מתכננים להם את העתיד. שואלים מה יעשו כשיגדלו, משקעים בחוגים ובמורים פרטיים, חוסכים כסף לבר או בת מצווה, לאוניברסיטה ולחתונה. אבל בכל הקשור להיבטים חשובים לא פחות - כמו זכותם למרחב מחייה ראוי, לאוויר ולמים נקיים - אנו משאירים את העבודה לנבחרי הציבור, וסומכים עליהם שישרתו את האינטרס שלנו ושל ילדינו נאמנה.

רגע לפני הבחירות, עלינו להישיר מבט אל העתיד ולקרוא לכל הנבחרים וראשי המפלגות והרשימות, ללא הבדל השקפה פוליטית, להצהיר לאלתר ובפומבי שלא יפטרו את היועץ האסטרטגי שלנו. זה הוא, ולא הם, שידאג באמת לעתיד ילדינו.