מציאות בטחונית אחרת בדרום?

הלהיטות המלווה את העיסוק בצריבת "תמונת ניצחון" ממלחמת עזה, מדחיקה את המציאות הממאירה, המותירה גם "ביום שאחרי" את הדרום כחצר האחורית של ישראל.

ההזדהות המופגנת שגילה המרכז הישראלי עם גורל תושבי הדרום במלחמה, היא פיצוי זול על שנים של מדיניות שהפכה אותו לפריפריה קשת-יום באמצעות פירוק מדינת הרווחה והפרטת שירותיה. חיבוק הדוב בו נעטף לרגע הדרום עשוי להתגלות כמס שפתיים שיכשיר את המשך מדיניות הפריפריאליזציה, שתוסיף לנוון אותו גם לאחר שיתפזר עשן הקרבות.

דוגמה בוטה להפקרת הדרום מספק תחום הבריאות. ארבעה דו"חות שפורסמו בשנה וחצי האחרונות מלמדים כי לא רק טרור-הקסאם העזתי פגע בחייהם וברווחתם של תושבי הדרום, אלא גם אי-שוויון בריאותי שחולל משטר ההפרטה הישראלי.

ועדה מיוחדת שמינה משרד הבריאות קובעת בדו"ח שהגישה לאחרונה, כי שירותי הרפואה בישראל מתאפיינים בפערים עמוקים בין פריפריה למרכז. כך בעוד שבמחוז תל-אביב ישנם 19 רופאים ואחיות לכל אלף נפש, בדרום ישנם רק 12 ובצפון 10 בלבד; ובעוד שבמחוז תל-אביב ישנם שבעה מכשירי MRI לאלף נפש, בדרום ישנם רק שניים ובצפון רק אחד; ומספר עמדות הרפואה הדחופה בדרום הוא פחות ממחצית מן הממוצע הכלל ארצי.

דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצביע על כך שרמת שירותי הבריאות מאשדוד דרומה נחותה ביחס לשאר איזורי הארץ. באיזור זה חסרות מיטות אישפוז ומיטות טיפול נמרץ, חסרים רופאים ראשוניים ומומחים והתורים לניתוחים ארוכים יותר. משרד הבריאות, לטענת הדו"ח, אינו נוקט ב"צעדים ממשיים לצמצום אי-שווויון זה''.

סקר שערכה ההסתדרות הרפואית מצא כי "אי-הצדק בחלוקת שירותי הבריאות בין תושבי המרכז לצפון ולדרום הולך ומחמיר" וכי "תוחלת החיים ביישובי פריפרייה נמוכה בארבע שנים בממוצע מתוחלת החיים בתל-אביב ובירושלים".

מחקר שפירסם מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל מלמד כי תוחלת החיים הנמוכה ביותר בישראל נמצאה בנפת באר שבע הכוללת גם את אשדוד ואשקלון. הנתונים הארציים מלמדים כי הפער "בין היישוב עם תוחלת החיים הגבוהה ביותר ליישוב בו התוחלת הנמוכה ביותר הוא שמונה שנים".

מכך עולה, כי חיי האוכלוסיה באיזור שבטחון תושביו הועמד במוקד מבצע "עופרת יצוקה", היו כבר שווים פחות עוד בטרם נורתה מרצועת עזה פצצת המרגמה הראשונה.

הדרום ער לכך שהוא קורבן למדיניות של אפלייה בריאותית ממוסדת ועפ"י דו"ח הכנסת תושביו חשים לפיכך כ"אזרחים סוג ב'". ניתן אפוא לתהות, האם מדיניות ההפרטה שהפכה את זילות חייהם של תושבי הדרום ל"מצב טבעי", לא סללה את הדרך למחדל המיגון שהפקיר את ביטחון ישובי עוטף עזה, ודן את שדרות למציאות חיים שלא היתה נסבלת במרכז הארץ.

הבריאות היא, כאמור, רק דוגמה. בעשור האחרון חזרו תושבי שדרות ועוטף עזה והדגישו כי האבטלה מדאיגה אותם יותר מן הטרור תלול המסלול; כי פירוק מדינת הרווחה פוגע בהם יותר מהקסאם; כי התחושה שהמדינה הפקירה אותם היא חברתית יותר מאשר בטחונית; וכי קל היה להם יותר להתמודד בחזית הצבאית לולא היו חשופים בחזית הכלכלית.

אלא שהטיעון כי ביטחון חברתי הוא מרכיב מרכזי של הביטחון הלאומי, עומד בניגוד להגיון של משטר ההפרטה הישראלי. יתר על כן, דומה שרעש התותחים החריש את קולות התושבים שהציבו את זיקת הגומלין שבין המצב הבטחוני לחברתי על סדר היום ובעיית הדרום חזרה ורודדה למימדיה הצבאיים.

כך עלולים הישגי מבצע "עופרת יצוקה" לשמש אליבי להמשך הפקרתו הכלכלית והחברתית של הדרום, שרק תחזור ותעצים את הסיכון הבטחוני בו הוא נתון.

לשנות מציאות

אם מטרת המבצע היתה, כפי שהוצהר, להבטיח "מציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה", הרי שלא ניתן להשיג יעד זה ללא שיקום כלכלי-חברתי מקיף של הדרום. ואולם, כפי שמלמד כישלון הניסיון לשקם את הצפון לאחר מלחמת לבנון השנייה במסגרת הנחותיו של משטר ההפרטה, לא ניתן יהיה לשקם את הדרום ללא כינון מדינת-רווחה והלאמת השירותים החברתיים בהיקף כלל-ארצי.

והנה, בתחום זה עשוי מבצע "עופרת יצוקה" להתגלות כנקודת מפנה.

כלקח מהתוצאות הקשות של הפרטתו-הפקרתו של העורף במלחמת לבנון השנייה, "הולאם" העורף במהלך מלחמת עזה, ונוהל – היטב, לכל הדעות – על ידי גורמים ממלכתיים ועירוניים, כמו פיקוד העורף, רח"ל ומחלקות הרווחה, שלא התבטלו כבעבר בפני בעלי-הון ועמותות תמחוי.

הלאמת העורף בישראל השתלבה במגמה גוברת במדינות המערב לפנות לארגז הכלים הסוציאל-דמוקרטי כדרך להתמודדות עם המשבר הכלכלי העולמי שחוללה קריסת הסדר הניאו-ליברלי, והלאמתן למעשה של מערכות הבנקאות בארה"ב ובבריטניה היא רק דוגמה אחת מיני רבות.

לפיכך, לא נותר עתה אלא להרחיב את תקדים הלאמתו של העורף: להלאים גם את שאר השירותים החברתיים וכך לכונן בישראל מדינת רווחה שתקנה בטחון חברתי לכל אזרחיה.

פרופ' דני גוטוויין מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה