הכרזתו של הנשיא ברק אובמה לפיה בכוונת הממשל החדש בארה"ב "לפעול באגרסיביות להשגת שלום במזרח התיכון",
הזכירה לי את הכרזותיהם של כל קודמיו לתפקיד: קרטר, רייגן, בוש האב, קלינטון ובוש הבן. לעיתים זו האינטונציה, לעיתים סדר המילים שונה, אבל בעיקרו של דבר זו אותה רוח. אין ספק, אמריקה רוצה להשכין שלום בין שני אויבים ותיקים, הן כדי להשקיט את ראש העולם המערבי מכאב מזרח תיכוני מתמשך והן כדי להשקיט את המצפון המערבי המתייסר מאז 48', על שהקמת מדינת ישראל, בראייתם, הייתה תיקון עוול בעוול. היינו, היהודים ניצולי השואה הקימו לעצמם בית על חשבון הערבים הפלסטינים שנידונו לחיי נצח של פליטים.
כל קודמיו של אובמה חוו קושי בלתי רגיל לשמש כמתווך הוגן בעימות רב השנים הזה. היטיב מכולם לתאר זאת ביל קלינטון שהשווה את המו"מ המזרח תיכוני בקמפ-דיויד 2000 "לעקירת שן ללא הרדמה". מדוע? משום שהקונפליקט רב השנים הזה איננו דומה לשום עימות אחר שהכיר.
ישראל ומצרים, לדוגמה, יכלו לחתום על הסכם שלום זמן רב לפני חתימתו בפועל, שהרי לא היה ביניהן כל סכסוך אמיתי. גם ירדן וישראל יכלו לחתום על הסכם שלום כבר לפני עשרות שנים, לולא הזיקה המלאכותית של המלך לנושא הפלסטיני. גם עם לבנון אין לנו סכסוך אמיתי של ממש, לולא החיזבאללה שהמציאו סכסוך כזה. אפילו עם הסורים הסכסוך פתיר.
אבל הסכסוך הישראלי פלסטיני שונה מאוד מכל האחרים. אגב, מי שחזה שהיהודים והערבים יילחמו זה בזה עד שאחד הצדדים יגבר על שני, היה דווקא נוצרי. נג'יב עזורי התנבא ב-1905 שלפנינו עימות בין שתי תנועות לאומיות המתמודדות על אותה טריטוריה ומשום שפשרה לא תבוא בחשבון, יהיה עלינו להמתין עד שצד אחד יכריע את השני. זה נאמר הרבה לפני "תוכנית החלוקה", לפני סוגיית ה"שטחים" ולפני שקמה התנחלות אחת. זוהי נבואה שנראה כאילו היא מגשימה את עצמה. כי זה יותר מ-60 שנה שהערבים הפלסטינים טוענים את טענת ה"כולה שלי" ואינם מוכנים להתפשר עימנו ולו על "שיבר" אחד מאדמת פלסטין. בפעם היחידה שהם הסכימו כביכול להתפשר, ב"הסכם אוסלו" שהיה מעשה מרמה בינלאומי, התחרט מנהיגם ערפאת כעבור זמן קצר, הודה בטעותו והתנצל בפני עמו.
מעל 60 שנה שאנו הישראלים הם הצד אליו תמיד פונים המתווכים למיניהם לנקוט "מחווה של חזקים", ומאיתנו תמיד מבקשים שנגיב "בג'סטה של אבירים". אל הפלסטינים מתייחסים תמיד בסלחנות, באהדה הנתונה לחלשים, במעין יחס הניתן לטעוני טיפוח. עד היום, כל סיבוב שיחות "אגרסיבי" החל תמיד בצד הישראלי, בתביעות ובדרישות מאיתנו, שנוותר, שנלך לקראתם, שנהמר על ביטחוננו.
אולי הגיעה העת שהפעם יתחיל אובמה את ה"סיבוב" בצד הפלסטיני, במה שיכונה מעכשיו כגילוי לאומי פלסטיני נאות? אולי הגיעה העת לבקש מהפלסטינים חפצי השלום, להתכבד ולהודיע בצורה ברורה, שאיננה משתמעת לשתי פנים ובאופן בלתי חוזר, שאין להם כל כוונה לשוב ולהתיישב בישראל, ממנה לטענתם הם גורשו ורק אליה הם כמהים לשוב? הנקודה הזאת, הקריטית כל כך ליחסים בינינו, החשובה כל כך לרעיון של "שתי מדינות החיות בשלום זו לצד זו", לא התבררה מעולם די צרכה.
מכל חוויית מימוש הסכם אוסלו לה הייתי שותף, אני לוקח עמי אמירה אחת של אישיות בכירה בצד הפלסטיני, שנאמרה ברגע של אמת: "לשום מנהיג ערבי אין זכות לוותר על זכות השיבה, כי השיבה היא מעל לכל".
וזה כל כך נכון. הרי כולנו, בני הפלוגתא והמשקיפים כאחד, חיים בשקר מוסכם. הפלסטינים לא באמת שינו את עמדתם כלפי רעיון "השיבה". הם מאמינים, לא רק בסתר ליבם, שלא ייכון פתרון אלא בשיבת הפליטים לבתיהם. מצידם מחנות הפליטים יפורקו רק אחרי השיבה.
גם אבו מאזן, ראש וראשון למתוני פלסטין, כשהוא נואם לבני מחנות הפליטים בלבנון ובירדן הוא מבטיח להם שיבה מהירה לבתיהם. אם אמנם אבו מאזן הוא פרטנר לשלום, יואיל כבודו לקחת עימו את שגריר ארה"ב בכל אחת מהמדינות הערביות "לסיבוב מחנות פליטים", ושיודיע בנוכחות השגרירים לתושבי המחנות בלבנון, בסוריה, בעזה ובירדן ש"עלינו לשכוח מרעיון השיבה", כי "אין פשרה עם שיבה". מה אתה חושב יקרה אז, אדוני הנשיא?
לכן, כדאי שאת מתקפותיהם הצפויות של ג'ורג' מיטשל והילארי קלינטון תתחילו הפעם מהצד הפלסטיני.
ביום שהפלסטינים יוכיחו כי שינו את עמדתם והם באמת חדלו לחלום על שיבה לחיפה, ליפו, לכפרי מישור החוף, ולגליל הם ימצאו את עם ישראל מוכן להושיט יד אמיתית לפשרה טריטוריאלית אמיתית.
אל"מ (מיל.) משה אלעד שימש כראש מנגנון התיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית בתקופת הסכם אוסלו וכיום מרצה במכללה האקדמית גליל מערבי.
