אתה שואל "אז את קופצת?" ומשהו בי מתקומם
אני לא רוצה לקפוץ. אני רוצה לבוא. אני רוצה שיהייה לך מספיק אכפת כדי לקבוע איתי, לפנות מקום, להתכונן אלי. לא על הדרך, לא אם יוצא. אני לא מוכנה להיות כאילו, אני לא מוכנה להיות בערך. אני רוצה להיות בדיוק. התחלה
מאיפה באת לי, לעשות לי תיקון לנשמה? ללמד אותי ללכת לאט, לא להתמסר בבת אחת? מאיפה באת לי ומה אתה רוצה ללמד אותי? איזה שיעור אני צריכה ללמוד איתך, תגיד לי?
אנחנו לא נפגשים כל יום. גם ביום חמישי בערב ה"אולי" מרחף מעלינו. סוף סוף הגיע סוף השבוע, ואני לא צריכה לקום מחר מוקדם. סוף סוף, אבל אתה עדיין לא בטוח שתבוא. איך אתה בכלל חושב לוותר על לראות אותי? לא ראיתי אותך כמעט כל השבוע. וחיכיתי לזה, חיכיתי להיות איתך. ואני לא רוצה יותר לחכות.
איך אפשר לבנות זוגיות ככה? אני שואלת את עצמי.
כדי להתאהב צריך לתת הזדמנות, צריך זמן. לי יש את הקצב שלי, זה נכון, ולך יש את שלך. וכמו שאנחנו שונים בכל כך הרבה דברים, נראה שגם בזה אנחנו שונים.
אתה שואל אותי: "אז את קופצת?" ומשהו בתוכי מתגונן. לא, אני לא רוצה לקפוץ. אני רוצה לבוא. אני רוצה שיהייה לך מספיק אכפת כדי לקבוע איתי, לפנות מקום, להתכונן אלי. לא על הדרך, לא אם יוצא. אני לא מוכנה להיות כאילו, אני לא מוכנה להיות בערך. אני רוצה להיות בדיוק.
האם אלה זרעי הפורענות או זרעים של התחלה?
אני תוהה אם אלו זרעי הפורענות שעכשיו נשתלים - סימנים ואותות ורמזים קטנים - שאותם נצטרך בסוף לקצור בכאב, או שאולי אלו רק זרעים של התחלות, שזקוקים לזמן על מנת לפרוח ולהדהים ?
כי כל זה רק מרחוק, רק כשאנחנו בנפרד. כל זה כשאני לא רואה את עינייך ולא מרגישה את החיבוק שלך. כשאתה איתי אני בכלל לא מרגישה כל ספק. כשאתה איתי אין שום שאלה.
אתה עוזב בחצות, ואני מקניטה אותך ושואלת אם האוטו שלך הופך לדלעת. מזכירה לך לא לשכוח להפיל נעל אחת בדרך החוצה מהדירה שבקומה השלישית.
כי אתה סינדרלה שלי. אבל אני רוצה את המציאות. אני רוצה שתבטח בי. אני רוצה שתפלוש לי לחיים ותפיל את הקירות המיותרים. אבל דווקא אתה, כן, דווקא אתה, כל כך זהיר.
"היו לי יותר מדי קשרים שהתחילו מהר מדי ונגמרו מהר מדי", אתה מסביר לי כשאני תוהה מדוע אתה נוהג כך.
"אבל הקשרים שנגמרו היו נגמרים בלי קשר לקצב", אני אומרת, "הם נגמרו כי הם לא נועדו להיות. ועכשיו אל תביא את העבר לתוך ההווה. תהייה קשוב להווה".
"אבל איפה הוא?" אתה מקניט אותי.
"אני ההווה שלך", אני עונה. אני ההווה.
באמצע אתה פתאום מבקש: "תחבקי אותי, מאמי"
אני שוב עושה אהבה. אנחנו עושים. באמצע אתה פתאום מבקש: "תחבקי אותי, מאמי" ואני מחבקת חזק. לא יכולה להניח לך. לא יכולה להוריד ממך את הידיים שלי ואומרת לך שהייתי רוצה להמשיך ככה לנצח, כשאתה ממלא את כולי.
אתה יוצא מביתי, ואני פתאום מפחדת. כמו בקלישאות, כמו בסיפורים. מפחדת להיקשר, מפחדת שלא תתמסר. אני רוצה לדעת שגם אתה מרגיש כמוני את אותו ניצוץ של התחלה, של משהו טוב.
לשם שינוי, משהו טוב.
כי כשאני איתך יש לי שקט בגוף. אני לא חושבת מה חסר לי או מה חסר בך. נעים לי, וזה עוקף את כל המחשבות. זה הולך וגדל כל שאנחנו יותר זמן ביחד, וזה מפחיד להרגיש ככה כלפי מישהו שלפני חודש בכלל לא ידעתי על קיומו.
"את רותמת את העגלה לפני הסוס", אתה אומר לי. "קשר נבנה לאט, זה תהליך ארוך" .
ואני יודעת שאתה צודק, אבל כשאתה הולך אני פתאום נבהלת. ויודעת שהלב שלי ישרוד הכל, אני לא צריכה לדאוג לו. הוא עבר דברים הרבה יותר קשים. הרי אני ואתה רק מתחילים. אז מה הפחד הגדול?
כשאתה איתי אני בכלל לא מרגישה כל ספק
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
