חורים בהגנה על הסביבה
דו"ח "אדם טבע ודין": ההגנה על הסביבה בישראל חלשה ויכולת האכיפה רופסת. החוקים המיושנים מלאים בפרצות, אין תקנות והביורוקרטיה סבוכה. כך יכולים המזהמים לעקוף את המגבלות, להמשיך לזהם ולהתעשר על חשבון הציבור מבלי לתת את הדין
דו"ח העוני הסביבתי השנתי של עמותת "אדם טבע ודין", המתפרסם היום (ג') מותח ביקורת חריפה על החורים הגדולים מדי ברשת שאמורה המדינה לפרוש על מנת להגן על הסביבה. הדו"ח המפורט מצביע על נקודות כשל רבות שמאפשרות לבעלי הון ולקבוצות אינטרס להמשיך ולפגוע בסביבה, ואפילו לגרוף רווחים על חשבון הציבור, בריאותו ואיכות חייו.
"הדו"ח מציג תמונה עגומה של אזלת יד מערכתית בתחום איכות הסביבה אך פותח פתח לשינוי ותקווה. ישראל ניצבת היום בפני מערכת של חוקים חלשים, חסרים ומיושנים המאפשרים לגורמים בעלי אינטרס להמשיך לזהם ולגזול ממשאבי הסביבה על חשבון הציבור והוא נפגע מכך ומשלם בבריאותו ובחייו", אמרה מנכ"ל "אדם טבע ודין", עו"ד ציפי איסר-איציק.
החוק שמתיר זיהום בים
דוגמא לכשל שכזה הוא מגנון היתרי ההזרמה לים. בישראל קיים חוק משנת 1988 האוסר על הזרמת שפכים לים, אך במקביל ישנה ועדה המתירה הזרמה חריגה מוגבלת בזמן. אלא שהוועדה, בראשה עומד נציג המשרד להגנת הסביבה, מאשרת כמעט כל בקשות ההזרמה לים המובאות לפתחה, ומחלישה את החוק שאמור למנוע זיהום.
על פי הדו"ח בשנת 2007 נדחו רק שתי פניות מתוך מעל 70 פניות לקבלת היתרים. הוועדה מתירה הזרמת חומרים רעילים ומסוכנים לים, אינה פועלת להטלת סנקציות על המזהמים שחרגו מההיתר (הליברלי ממילא) ואינה פועלת בנחישות לחייב מפעלים המזהמים בהיתר להתקין טכנולוגיות לטיפול בשפכים.
הדו"ח מספק מספר דוגמאות למצב האבסורדי. כך למשל חברת "אגן כימיקלים", (שתחקיר של "ידיעות אחרונות" שפורסם לאחרונה מצא ליקויים חמורים בהתנהלותה), זוכה להארכת ההיתר שניתן לה ב-2005 באופן אוטומטי כמעט, מבלי שנדרשה לבצע שינויים ושיפורים להפחתת הזיהום לים כפי שנוהגות חברות מסוגה בעולם.
מזהמים ולא משלמים
ואם מפעל מורשע בזיהום הים – האם הוא נדרש לשלם? התשובה היא לא. למרות שחוק משנת 2005 מחייב זאת, השר להגנת הסביבה טרם קבע היטלים לזיהום הים. כתוצאה מכך המזהמים אינם נושאים בעלות הזיהום, וממשיכים לגרוף רווחים מזיהום הסביבה. עלות הטיפול בזיהום מושתת על הציבור.
יתרה מזאת: גם אם טיוטת התקנות לחוק הייתה מאושרת, הסכומים המופיעים בה נמוכים עד כדי גיחוך: חברת ענק כמו יוניליוור (תלמה) למשל, שמזרימה שפכים בכמות של כ-1.8 מיליון מ"ק בשנה לחוף במפרץ חיפה, היתה נדרשת לשלם על כך כ-63 אלף שקלים. המועצה האזירית תמר, שמזרימה ביוב לים המלח, היתה נדרשת לשלם כ-13 אלף שקלים בשנה - סכומים שלא מרתיעים מזהמים ולא מתמרצים אותם לפעול למניעת זיהום.
במקום לנצל קולחין להשקייה - מתפילים
כשל נוסף המופיע בדו"ח קשור לעובדה שהשפכים בישראל אינם מטוהרים עד הרמה הטובה ביותר למרות המלצות ועדה ממשלתית משנת 2000. לפיכך, לעיתים לא ניתן להשתמש בשפכים לחקלאות, או שהשימוש בהם גורם נזק למי התהום. מים שאינם טובים מספיק להשקייה מוזרמים לים, ובמקומם צורכים החקלאים מים שפירים יקרי המציאות.
בנוסף, מספר גדול של בארות מי תהום נסגרו בשל זיהום. למרות שזול יותר לשקם אותן, וזול יותר להקים תשתיות להרחבת הניצול של קולחין, מעדיפה המדינה להקים מתקני התפלת מי ים. לא רק שהקמתם יקרה ופוגעת בסביבה (גוזלת שטח חוף יקרי המציאות) אלא שהמדינה מתחייבת לרכוש את המים במחירים קבועים וכספי המדינה זורמים לכיסיהם של יזמים פרטיים.
חוקי איכות אוויר מעלים אבק
אבסורד נוסף שהדו"ח מצביע עליו הוא העובדה שהשמירה על איכות האוויר בישראל מבוססת על החוק למניעת מפגעים שחוקק בשנת 1961 ותקן גרמני משנת 1986. הרשויות שצריכות להתמודד עם הטיפול בזיהום האוויר, ובראשן המשרד להגנת הסביבה, עומדות חסרות אונים מול מימדי הזיהום ההולכים וגדלים. השנה חוקק אמנם חוק "אוויר נקי" אך לפי דרישת השר להגנת הסביבה יישומו יחל בהדרגה רק בשנת 2011.
"אדם טבע ודין" מצביעים גם על העובדה שקרקעות רבות בישראל מזוהמות בדלק, שמנים וחומרים רעילים אחרים, אך בהעדר הגדרה מדוייקת בחוק מהי קרקע מזוהמת ומי נושא באחריות לשיקומה, איש אינו מטפל בהן. "העדר חוק לשיקום קרקעות מזוהמות מאפשר למדינה להסיר מעליה את האחריות לטיפול מקיף בבעיה, ומאות קמ"ר של קרקעות נטושות המזהמות את מי התהום ומסכנות את בריאות התושבים החיים בסמוך", נכתב בדו"ח.
הדו"ח מותח ביקורת חריפה גם על חקיקה אנטי סביבתית שמקנה למפעלי ים המלח זכויות יחודיות בלתי מוגבלות לניצול אוצרות הים הייחודי, והטבות מופלגות. המפעלים לא רק גורפים רווחים ממכירת החומרים הנכרים אלא גם גורמים לנזק סביבתי חמור ובלתי הפיך, ותורמים לירידת מפלס הים.
ממפעלי ים המלח מסרו בתגובה כי החברה פועלת אמנם מכח חוק הזיכיון, אך חוק התכנון והבניה חל עליה. בנוסף אמרו בחברה כי היא פועלת בהתאם לתנאים ברישיון העסק ולהוראות המשרד להגנת הסביבה, וכי על פי דו"ח המשרד מ-2006, השפעת המפעלים על מאזן המפלס היא 9 אחוזים בלבד ואילו הגורם המרכזי לירידת המפלס הוא מניעת הזרמת מים בנהר הירדן, וניצולם לחקלאות ושתיה בישראל ובמדינות האזור.
