שתשכח ימיני!

כמי שאינו זקוק לכותל כדי להשעין עליו את זהותי היהודית, אני מרגיש חובה לציין כי נולדתי, גדלתי וחונכתי על ברכיה של תנועה סוציאליסטית, ליברלית, חילונית, שבה הסמל הקדוש היחידי היה והינו האדם, לא אלוהים.

עד מלחמת ששת הימים זכיתי ליהנות משתי שנות לימוד באוניברסיטה העברית, בעיר שעדיין לא "חוברה לה יחדיו", ועדיין הייתה חילונית, יהודית ומאושרת בחלקה המערבי, אשר נראה לי שלם להפליא עם המקומות ה"קדושים" דאז; "טעמון", "פינק", "הפוספוס", "טעמי”.

ירושלים של אז היתה שווה עלייה לרגליהם של הפרופסורים טלמון, לייבוביץ' וגרשום שלום, והניבה את מיטב היוצרים, ביניהם עגנון, גולדנברג, זקס, עמיחי, ומעליהם קורצוויל האגדי. אבל מרגע שהר הבית נפל לידינו, נשמט הסלע הרוחני לקיומנו בעבור חופן אבנים ושליטה אחוזת תזזית בעם אחר – מין מחלה שעוברת באזור המחורבן הזה מגוף לגוף, כמו אונס קבוצתי.

כיבוש ירושלים נתן את האות לנסיגה טוטאלית של הזהות היהודית אל גבולות האטאוויזם, האלילות והאמונה החשוכה בצדקת האבנים. מהרבה בחינות הוויכוח על ירושלים מתנהל היום בין שתי סמנטיקות פונדמנטליסטיות של האורתודוקסיה המוסלמית והיהודית, וכל מיני "אבנים עם לב אדם" צורחות זו אל זו "זו שלי!" במרחב הבאבות והמציאעס אשר הייתי בטוח כי נעלמו, בצדק, מן העולם הנאור ששלט עד ל"תקופת האבן" שהחלה ב-1967.

יש לי הרגשה שגם השמאל נתפס למיסטיקה הזו, שלפיה ירושלים המאוחדת היא מנטרה, לא פחות מכוח המשיכה או מהירות האור. לדעתי, הרבה מאוד דם הולך להישפך כאן לשווא, סביב הריבונות בחלקת האלוהים הקטנה והדהויה הזאת; אתר תיירות נדוש, שארית הפליטה של מי שעדיין מאמין באלוהים "שלנו".

מבחינתי חובה לחלק את ירושלים, כדי לשמר את הצד האנושי של השלום ואת הצדק ההומני, זה שישכח, יחד עם ימיני (אם אשכחך ירושלים). אבל בהיותי איטר יד ימיני זה לא כל כך נורא, בטח לא נורא כמו, "אם אזכרך ירושלים תשכחו ממני בכלל!".