שבעת המינים ואנחנו

בראשית היווסדותו של עם ישראל נאמר לאברהם, אבי האומה: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב, א-ב). כלומר רק שם, בארץ ישראל, יוכל העם להתפתח ולהגיע למדרגתו הגבוהה ביותר. כשם שיש בעולם מקומות המיוחדים לצמח מסוים או לבעל חיים מסוים, כך גם ארץ ישראל  לעם הישראלי, ורק בו יוכל להגיע להוויתו השלמה ביותר (ע"פ ספר הכוזרי מאמר א י, יב).

התורה מבטיחה כי ארץ ישראל מבורכת בפירות מיוחדים - שבעת המינים: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה... אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח, ז,ח). הבטחה זו, אינה רק במישור הגשמי הפשוט, אלא יש בה גם פן רוחני. היא נשענת על העובדה שאכילה אינה עונה רק על

צורך קיומי, אלא גם משפיעה על רוחו ותכונותיו של האדם. למעשה, אכילת פירות שבעת המינים מאפשרת לקלוט דרכם את התכונות הנדרשות בארץ, כדי לבנות את הקומה האישית והלאומית המיוחדת לנו.

ארץ ישראל היא ארץ קדושה, ופירותיה - משפיעים קדושה על האוכלים אותה, ובמיוחד אלו הנמנים על שבעת המינים. לכן יש ברכה מיוחדת הנאמרת אחרי אכילת שבעת המינים, בה מודים על הארץ ועל הפירות, ש"נאכל מפריה ונשבע מטובה", והכוונה לשפע הקדושה המיוחד המגיע אלינו דרך אכילת פירות אלו (ב"ח אורח חיים סימן רח).

המספר שבע המציין את מספר המינים, אינו מקרי - בדיוק כמו ימי השבוע, וימי חגים (סוכות ופסח) - דברים שהמאפיין שלהם הוא יצירה בשלמותה. גם ביחס לפירות יש משמעות לכך שהתורה מציינת דווקא את שבעת המינים המסוימים, ואינה מסתפקת באמירה כללית של שפע פירות בארץ. במקורות חז"ל נמצאים תיאורים רבים של שבעת המינים, מהם ניתן ללמוד גם על תכונות האדם: 

במסכת ברכות (דף מ עמוד א) נאמר כי "אילן שאכל ממנו אדם הראשון... חיטה הייתה. שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן (דבר המתאים לעץ הדעת). כלומר, החיטה מבטאת את החוכמה והדעת, שהוא היסוד הראשון הדרוש לבנין האישיות. צדו הרוחני והאינטלקטואלי של האדם.

בעולם העתיק, וכן במקורותינו, מודגש כי השעורים מהווים מאכל בהמה (ילקוט שמעוני רמז תשה), לאמור, יש באדם גם צדדים חומריים, וכהגדרת בעל ספר התניא "נפש בהמית". היסוד השני הנחוץ לבניין הוא – הקומה החומרית, הכלכלית, הגופנית של האדם.

 הגפן ופריו נועדו לשַמֵחַ: "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהילים קד, טו), ובלשון חכמים: "מִניִן שאין אומרים שירה אלא על היין - שנאמר (שופטים ט') 'ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים'" (מסכת ברכות דף לה, א). החיים מלאים אירועים משמחים: לידה, נישואין, קניות, חגים ושבתות. אסור להיות מקובעים מידי, כבדים, שגרתיים ואפורים. יש באדם יכולת לפתח כוחות חיים, לשאוף לשינויים, לחַדֵש ולשמוח.

פרי התאנה אינו נלקט מהאילן בפעם אחת, כשאר הפירות. כדי ללקטו צריך להתמיד במעקב על מצב הפירות ולראות אם הם כבר בשלים. "למה נמשלה תורה כתאנה? שרוב האילנות, הזית, הגפן, התמרה נלקטים כאחת, והתאנה נלקטת מעט מעט. וכך התורה - היום לומד מעט, ולמחר הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתיים. עליו נאמר: 'נוצר תאנה יאכל פריה'..." (במדבר רבה פרשה יב). אם כן, כדי להגיע להתפתחות האישיות, לא די ברוח, בחומריות תקינה, ביצירתיות ושמחה. יש הכרח להתמיד במשימה ולהתקדם, אפילו בצעדים קטנים, לא ליפול ולא להתייאש גם אם הדרך ארוכה.

הרימון מתאפיין בריבוי גרעינים הנאכלים. לא כרוב הפירות שיש בהם פרי (בשר) וגרעינים, פרי הרימון כולו גרעינים. המשילו חכמים את ישראל לרימון: "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ... באותה שעה התחיל משה לשבחן, אפילו רֵיקנִין שבכם רצופים מצוות ומעשים טובים כרימון הזה. (שיר השירים רבה פרשה ו). כדי להתקדם בחיים יש לייחס חשיבות לכל פרטים הקטנים (כשם שבעולמנו המודרני, אפילו רכיב קטן אחד מקולקל, יכול להשבית מערכת גדולה ומורכבת). בעם ישראל יש את התכונה והנטייה הטבעית לעשות מצוות ולהרבות במעשים טובים. לכן, "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, והִרבה להם תורה ומצוות".

פרי הזית מר, וממנו מוציאים שֶמֶן המועיל למאכל, לבישול, למאור ולשימושים נוספים. כאשר שילח נח את היונה מן התיבה, היא חזרה ועלה זית בפיה: "ולמה עלה זית בפיה? אלא, שאמרה היונה לפני הקב"ה: ריבון כל העולמים, יהיו מזונותי מרים כזית ובידו של הקב"ה, ואל יהיו מתוקים כדבש ונתונים ביד בשר ודם" (פרקי דרבי אליעזר פרק כג). הזית מסמל את הנכונות לסבול ולוותר, ולא להיות תלוי באחר, גם אם הדבר מר לפעמים וקשה. הזית מסמל את השילוב בין עצמאות ולקיחת אחריות ובין האמונה שהכל מה'.

כדי להיות אדם שלם ואומה שלמה, יש צורך לאחד ולחבר את כל התכונות המפורטות בפירות, למהות אחת ותוכן אחד, לאדם שלם המאחד כוחותיו ולעם שלם בו זורמים כל הכוחות. עץ התמר מתאפיין בגזע אחד העולה ישר למעלה, ואינו שולח ענפים לכל עבר:"מה תמרה זו ליבה מכוון למעלה, כך ישראל לבן מכוון לאביהן שבשמים", (במדבר רבה פרשה ג). כמו יום השבת, המאחד ונותן משמעות לכל ימות השבוע , כך גם התמר, הפרי השביעי והאחרון, מסמל את החיבור האחדותי של כל התכונות לאישיות אחת, הפועלת בכל המישורים ובכל התחומים, הלוקחת אחריות על כל החיים ופרטיהם, ומכוונת ליבה לאביה שבשמים.

בט"ו בשבט, עת נאכל מפירות שבעת המינים שנתברכה בהם ארצנו, נעלה אל ליבנו, את שבחה המיוחד של הארץ, המגדלת פירות מיוחדים, ונותנת לנו באמצעותם כוחות, להיות אנשים מכוונים יותר לעצמם, וביחד לאומה הבאה לידי ביטוי עצמי ומקורי בארצנו.