בראשית ברא אלוהים את אטרף דייטינג ושיכן בו את כל יצירי כפיו: האוחצ'ות והסטרייט-אקטינג, הארוניסטים ולוחמי הזכויות, חסרי התמונה ובעלי בוק הדוגמנות, המאגניבים והחנונים, הבליינים והביתיים, הילדים והמבוגרים"
האם אני מוכן להתפשר בשם הרדיפה אחרי הזוגיות? האם פרפרי בטן, כמו פרפרים אמיתיים, מתחילים כזחל וגדלים רק אחר כך? מבחינתי התשובה היא לא"
הוא הלך לפגוש חבר, ואני הלכתי לצפות בהופעת הדראג השבועית, כהרגלי. הוא הצטרף אלינו, ובמיטב המסורת נאלצתי לצפות בבחורים אחרים שלא היו מודעים למה שמתרחש מתחת לאפם מנסים את מזלם עם הבחור היפה והלא מוכר שנחת במקום"
עיון קצרצר בתמונותיו באתר גילה בחור נאה עד יפה. הסתבר שהבחור כה מוצלח, שאפילו אמא שלי עלולה לאשר את הזיווג. והחשוב מכל – לא שלל לגמרי את הרעיון שהוא זה שילבש את שמלת הכלה של אחותי בחתונה. אבל מה עם הקליק?
פורסם:
05.02.09, 09:36
סוף סוף זה קרה. כבר חודשים ארוכים אני מייחל לדבר כזה, ופתאום מבלי שתכננתי, הוא הגיע ותפס אותי עם המכנסיים למטה. סוף סוף הכרתי בחור.
אבל רגע, לרגל סיומו המוצלח של סמסטר א' (מוצלח, בעיני סטודנט בשנתו הרביעית באקדמיה בישראל, משמעותו סמסטר שנפתח בזמן וננעל בזמן), אקדים עם הסבר מלומד לגבי שלבי ההיכרות ההומואית הממוצעת:
בראשית ברא אלוהים את אטרף דייטינג ושיכן בו את כל יצירי כפיו: האוחצ'ות והסטרייט-אקטינג, הארוניסטים ולוחמי הזכויות, חסרי התמונה ובעלי בוק הדוגמנות, המאגניבים והחנונים, הבליינים והביתיים, הילדים והמבוגרים, למען ייצאו ממנו זוגות זוגות אל עבר עתיד ורוד יותר.
אתה מדפדף לך בין פרופילים של אנשים, מתבונן בתמונות שהם בחרו בשביל לייצג את עצמם על מדפי שוק הבשר האינטרנטי, קורא מה שהם בחרו לכתוב על עצמם ובוחן את הקריטריונים היבשים של התצוגה האנושית: גובה, מבנה גוף, צבע עיניים ושיער, עישון, אלכוהוליזם והעדפה במיטה. אתה מאתר מועמד פוטנציאלי לנישואים ומתחיל בשלב א' - שיחת החולין. מדברים קצת על הא ועל דא, מבצעים תיאום ציפיות (אה, אתה מחפש מישהו ללילה אחד, אהמ, אוקיי) ובודקים האם אתם מסוגלים לנהל שיחה באורך שעולה על שתי דקות מבלי להירדם מול הצג.
משם, נמשיך לרוב לשלב ב' – המסנג'ר. אתה מקבל סיפוק מיידי ויכול לנהל שיחה שמתקרבת בצורה מסויימת לאינטראקציה האנושית. יש כאלה שמגדילים ראש ואפילו מנהלים שיחה קולית, או מסתכלים זה בזה במצלמת רשת.
שלב ג' - השיחה הטלפונית, מתחיל ברגע שאחד הצדדים נאלץ לעזוב באמצע השיחה הווירטואלית, בעוד שלשני הצדדים יש רצון שלא לסיים אותה. לאחר שמאסו שני הצדדים בשיחות הטלפוניות, ואם עדיין לא מאסו זה בזה (בי נשבעתי, שמעתי אנשים שפסלו בחורים בגלל הקול הטלפוני שלהם. זה הזמן להזכיר דברים שלמדתי בשיעורי תקשורת בסיסית, שהעברת הקול בקוי הטלפון עלולה לעוות אותו קלות), הם יעברו לשלב ד' – הדייט הראשון.
השיחה זרמה כמו כדורי חגיגת לביתו של עורך דין
מהתיאוריה לפרקטיקה, אכן פגשתי בחור. עיון קצרצר בתמונותיו גילה בחור נאה עד יפה תואר, והשיחה זרמה כמו כדורי חגיגת לביתו של עורך דין. דיברנו קצת על הא ועל דא, והסתבר שהבחור כל כך מוצלח, שאפילו אמא שלי עלולה לאשר את הזיווג. בחור אידיאליסט, אינטליגנטי, עם ראש על הכתפיים, והחשוב מכל – לא שלל לגמרי את הרעיון שהוא זה שייאלץ ללבוש את שמלת הכלה של אחותי בחתונה.
עברנו את כל השלבים שתוארו לעיל, ומשם הדרך לפגישה היתה קצרה. ניצלנו את העובדה ששנינו היינו בתל אביב (אני גר בעיר, הוא הגיע לביקור) כדי לקבוע שניפגש.
מי שעוקב אחרי ההגיגים שלי פה יודע שאין דבר ששנוא עלי יותר מעוד בליינד דייט
של קפה ועוגה. אז הוא הלך לפגוש חבר, ואני הלכתי לצפות בהופעת הדראג השבועית, כהרגלי. הוא הצטרף אלינו, ובמיטב המסורת נאלצתי לצפות בבחורים אחרים שלא היו מודעים למה שמתרחש מתחת לאפם מנסים את מזלם עם הבחור היפה והלא מוכר שנחת במקום. כשנמאס לי להעביר לו אצבעות על הרגל במהלך ההופעה, החלטנו לחתוך וללכת לשתות קפה.
הכל, ממש הכל, הלך לפי הספר. הרצנו דאחקות, דיברנו על דברים רציניים, התבדחנו עם המלצרית, חלקנו פנקייק ואפילו קיבלתי טרמפ הביתה שהסתיים בנשיקה לוהטת באוטו שלו, משל הייתי תיכוניסטית בדגראסי. חזרתי הביתה והמשכנו להתקשקש אונליין, בחסות השעה המאוחרת. יומיים אחר כך גם נצפנו מדגמנים דייט במסיבת סופשבוע, ואפילו היתה תוכנית לבלות איזה לילה ביחד.
כל העסק נגמר יומיים אחר כך, והפעם בגללי
זווית נשית:
כשהקליק נעדר והספק נשאר / מיצי אתלי
אני לא מצליחה להבין איך יכול להיות מין מצב ביניים כזה לא ברור. רבאק, למה אי אפשר להתלהב בצורה ברורה, או לחילופין, להרגיש שזה לגמרי לא זה
אתם בטח אומרים לעצמכם - “הגיע הזמן, הוא מצא לו מישהו חמוד, הגיע הזמן באמת, אולי הוא יפסיק להיות מריר ועגום". אז לא. זה המקום לחשוף את סופו של הסיפור ולגלות לכם שכל העסק נגמר יומיים אחר כך, והפעם בגללי.
אני לא בטוח שחוקרים יצליחו לפענח אי פעם את הסוד של הקליק. מה שטוב לחגורות בטיחות, טוב גם בקשר זוגי, אבל בניגוד לחגורות בטיחות, אף אחד לא מספר לי על זה בגלגלצ. אותו קליק חמקמק הוא מה שגרם לי לבצע את אותה שיחה עגומה, בה מצאתי את עצמי משתדל שלא ליפול לקלישאת ה"זה לא אתה, זה אני", לחמוק מתחת ל"אני לא מוכן לקשר", לעקוף את "האקס שלי הציע לי נישואים ואני הולך על זה" ולדלג בקלילות מעל "פגשתי מישהו אחר".
אני מאמין גדול בהרבה תיאוריות לגבי חיבור בין בני אדם, החל מתיאוריות ביולוגיות שמדברות על שאריות של התאמה חייתית שקשורה לריח שאנחנו אפילו לא מבחינים בו, וכלה בתיאוריות שמעמידות את האינטואיציה בראש רשימת האשמים. אבל למרות כל אלה, עדיין לא פיצחתי מה גורם לי לשמוע את הקליק הזה בראש, אותו קליק שכמה שניסיתי לשמוע - פשוט לא הגיע.
על פניו, הוא היה ועודנו הבחור המושלם. גם יפה וגם אופה (ופנוי, בשבילכם). ועדיין, לא יכולתי להסביר לעצמי מה קרה. אני יודע שתקומו ותגידו שצריך לתת לדברים כאלה זמן להתפתח, שלחתוך כל כך מהר זאת טעות מרה וגורלית. אבל אין, נאדה, יוק. האם אני מוכן להתפשר בשם הרדיפה אחרי הזוגיות? האם פרפרי בטן, כמו פרפרים אמיתיים, מתחילים כזחל וגדלים רק אחר כך? מבחינתי התשובה היא לא.
אני לא יכול בלי הקליק הזה, שיגרום לי לתהות מה הוא עושה בכל רגע נתון ולחייך חיוך מטופש כשאני נזכר בפרצוף החמוד שהוא עשה כשאמרתי משהו טיפשי (אני תמיד אומר משהו טיפשי). אז בינתיים אסתפק בעצמי, בשני החתולים, בחברים שלי, ובמערכות יחסים חד-ליליות פה ושם, ואחכה עד שאני אשמע "פק" קטן, שמשהו הקליק.
כי כמו שאנחנו יודעים, כשאין פרפרים פה, שום דבר טוב לא יצא מזה.
