"אמרתי לך שאני רוצה לקחת את זה לאט"
מנהלים שיחה שלא אמורים לנהל בהתחלות. הן צריכות לזרום, להיות מלהיבות. וההתחלה שלנו לא מסונכרנת. מה שאתה נותן זה עבורי מעט מדי, ובשבילך זה הרבה. ועכשיו זה נגמר
הטור הקודם: אתה שואל "אז את קופצת?" ומשהו בי מתקומם
ועכשיו זה נגמר, יש ריקנות חדשה בלב, קרה, מהדהדת. כל מה שזורקים לי פנימה נתקל בשתיקה רועמת. אני מפקפקת בעצמי, לא יודעת אם עשיתי את הצעד הנכון, הרי לא הספקנו כלום עדיין. רציתי אותך כל כך שלא יכולתי לקבל את זה שאתה אינך לגמרי איתי. רק מרפרף, נוגע וזז. רציתי את כולך, אבל אתה שמרת אמונים לדברים נסתרים מעיניי. "חלק ממני מתנהל לפי התת מודע", אתה אומר לי לפני לכתך. "לא את הכל אני מסוגל להסביר לך".
אנחנו מנהלים שיחה שלא אמורים לנהל בהתחלות. התחלות צריכות לזרום, להיות טובות, להיות מלהיבות. וההתחלה שלנו לא מסונכרנת. מה שאתה נותן זה עבורי מעט מדי, ובשבילך זה הרבה.
"אמרתי לך שאני רוצה לקחת את זה לאט" , אתה אומר לי שוב.
"אבל גם אני כאן", אני מזכירה לך, "אנחנו שניים בקשר הזה".
יש בינינו פערים, שנינו יודעים. אבל אני מאמינה שאפשר לבנות את הגשר אם רק רוצים.
"אני לא רוצה להבטיח לך ולאכזב אותך אם המצב לא ישתנה", אתה אומר, "את תבחני אותי בזכוכית מגדלת, את תמדדי אותי כל הזמן. יהיה לי ממש קשה להרגיש שאני בתקופת מבחן”.
מרגישה את הכאב מזדחל כבר, מתקרב כמו נחש
"אני לא רוצה שום דבר מאולץ", אני עונה לך ומרגישה את הכאב מזדחל כבר, מתקרב כמו נחש.
"זה מוקדם מדי", אתה אומר. "הכל מוקדם מדי. אני לא יודע מה להגיד , פשוט לא יודע מה להגיד", אתה ממלמל חסר אונים.
"תזרוק לי חבל”, אני רוצה להגיד לך, "אל תוותר עלי. תגיד לי שתהיה יותר לצידי, שלהכל יש פיתרון, שנמצא את הדרך שלנו בסוף". אבל אני שותקת, לא רוצה לכפות עליך דבר.
"אולי נחשוב על זה כמה ימים?" אתה מציע, "ניקח הפסקונת", אתה מנסה לרכך את ההחלטה שלי.
"מתי בכית בפעם האחרונה?" אתה שואל אותי פתאום
אבל הגאווה שבי, ואולי העלבון, מונעים ממני להסכים. אולי כי עמוק בפנים אני מבינה שאתה זה שבעצם מציב לי מבחנים. שלא התאהבת ולא ידוע מתי ואיך ואם בכלל תרגיש אלי דברים.
"מתי בכית בפעם האחרונה?" אתה שואל אותי פתאום.
"אני לא זוכרת מתי בכיתי בפעם האחרונה", אני עונה, "אבל אני יודעת שבעוד מספר רגעים, כשאתה תעזוב, זו תהיה הפעם הבאה".
אתה נאנח. ואני נאנחת גם. אתה מוריד את המשקפיים שלך, מניח אותם על השולחן, ואחר כך שולח ידיים לעבר עיניי ומוריד גם את שלי, וזה סימן ההיכר שלנו שהולך להיות עכשיו חיבוק ארוך של כל הגוף. אנחנו נצמדים דקות ארוכות.
ואז אתה הולך.
כנראה ככה נראה הסוף.
רוצה להיכנס למיטה ולא לצאת
ועכשיו בלעדיך. אני עדיין רוצה - את פניך, את ידיך, את החיוך שלך. רוצה לישון איתך מחובקת כאילו היינו כך מאז ומתמיד. רוצה להתכרבל איתך מול הטלוויזיה בסלון. רוצה שהמועקה והגעגוע האלו ייצאו מגופי. רוצה להיכנס למיטה ולא לצאת. ויודעת שגם מתחת למיטה אני אפגוש פנים מול פנים את הגעגוע הזה. רוצה שתתקשר, שתשלח הודעה, שתיתן סימן שאתה לא באמת נעלם עכשיו מחיי.
שלושת דגי הזהב שהבאת לי שוחים באקווריום ונועצים בי מבטים מאשימים: איך נתת לו ללכת?! היית צריכה לתת לו זמן. בסוף הוא היה מתמסר, בסוף הוא היה שלך.
