רק לא מנהיגים חזקים

לפני המון זמן, אולי 20 שנה, קראתי באחד מעיתוני סוף השבוע ראיון עם אשה שביקשה את עזרת הרשויות משום שבעלה המכה, שלא פעם גרם לה חבלות חמורות, מאיים לרצוח אותה. אני מתקשה לשכוח איך סיפרה שכשהגבר הזה חיזר אחריה, הם טיילו ברחוב, וכלב מאיים למראה נבח עליהם והבהיל אותה נורא. בלי להסס, הגבר שלף אקדח וירה בכלב למוות. "באותו רגע ידעתי שאני אתחתן אתו", היא אמרה. "ידעתי שהוא חזק והוא יגן עלי".

והפחד הזה מתוחזק היטב על ידי אותם מועמדים המציעים לנו את עצמם כמנהיגים חזקים. כי הפחד, הניכור, תפישת האויב כמי שמבין רק כוח, וההבטחה כי העתיד יהיה גרוע אף יותר, מבטיחים לאותם מועמדים קהל בוחרים שלא יתפנה רגשית ומנטלית לחשוב על בעיות חברתיות בוערות.

למי יש כוח נפשי לחשוב על מצבה העגום של מערכת החינוך? על כך שבוגרי 12 כיתות יוצאים לעולם נבערים ועילגים? על כך שאחת מתשע ילדות היא נפגעת גילוי עריות? על כך שמזמן פסקנו להיות מדינת רווחה, וקשישים, נכים ופגועי נפש הנזקקים לתמיכה לא מקבלים אותה? כשהציבור מפוחד, הציבור מצביע למנהיגים שמבטיחים לו עוצמה. זאת אמנם הבטחה ריקה מתוכן, אבל לרגע, בעת הטלת הפתק לקלפי, היא מאפשרת איזו תחושה חמימה שמישהו שם למעלה ידאג לנו, מישהו חזק.

* כל הניסוחים בלשון זכר, מכוונים גם לקהל המועמדות הנקבות.

דפנה לוי, עיתונאית