מי שלא מצביע, שישתוק

"אם למישהו יש דבר מה לומר", מכריז הכומר בחתונה קתולית, "שידבר עתה - או שלעד ינצור לשונו". את הפקודה הנוצרית הזאת ראוי שנאמץ כולנו כאן ועכשיו, במדינת היהודים: מי שלא יתייצב בקלפי, יאבד באופן אוטומטי ומוחלט את זכותו להתלונן על כל נושא שבעולם.  

נכון, בין עוד חקירה לעוד מלחמה - לא הייתה הפעם חדוות בחירות ברחובות. הצמתים נותרו מיותמים כמעט לחלוטין מפעילים ושלטים. לא ראינו עצרות ענק, לא הפגנות סוערות, בקושי עתירה סמלית לוועדת הבחירות המרכזית.

 את הקרבות השארנו בעיקר למרחב הווירטואלי; במקום לצעוק בקול שיגרנו טוקבק. כל זה לא מפחית במאומה מגורליוּת ההחלטות שבדרך, ומהצורך שלנו להזכיר ולזכור שאנחנו הדמוקרטיה היחידה באזור הזה - ושפשוט לא בא לנו לחיות בארץ אדישה. 

מעבר לכל האידיאלים הנשגבים, מי שלא מצביע מעניש בראש ובראשונה את עצמו, או אם תרצו - את הקבוצה אליה הוא "משתייך". עלול להיווצר מצב בו שכבת גיל, אסכולה מסוימת או סקטור חברתי כלשהו לוקחים חלק זניח בחלוקת העוגה, או כלל אינם מיוצגים. נוכח ההחלטות שתקבל הכנסת הבאה, הם יחושו ודאי ניכור, אך יוכלו להאשים רק את עצמם.

בדומה, היעדר השתתפות של מסת מצביעים "מרכזיים" תגביר את השפעתן של עמדות קיצון, שינופחו הרבה מעבר למשקלן האמיתי בחברה. הדבר אף עלול לעודד השפעת יתר של קבלני קולות, עסקנים ושאר קומבינטורים, שידועים בארגון מופתי וביכולת להניע את ההמונים לקלפיות ברגע האמת.

ואם הסכמנו שאסור בשום אופן "להבריז" מהבחירה, נותר רק להחליט: בחירה במי?

אתם יכולים להצביע מתוך תקווה לשינוי

או דווקא מפחד מפני הצפוי;

אפשר לבחור במנהיג, בנבחרת

או במצע, באידיאולוגיה כזאת או אחרת;

מותר לתמוך בגדולות, אם היציבות היא העיקר

מותר גם בקטנות, למען המגזר;

תצביעו כמחאה נגד אלה שכבר בזבזתם עליהם פתק, 

או בשיטת האלימינציה, למי שיסב הכי פחות נזק; 

זאת יכולה להיות הצבעה טקטית, כדי שהראש יחושק או יסונדל 

ובמקרה הכי גרוע, תמיד אפשר להטיל מטבע ולהכריע עם הגורל.

יש יותר מדרך אחת לבחור, לא כל דרך מתאימה לכל אחד, אבל בסופו של יום - כולן לגיטימיות. כל עוד לא מצביעים ברגליים, בדרך לשיא נוסף בשפל הדמוקרטי.