לא דרוש מנהיג אלא מנהל

האמנם הציבור הישראלי אדיש לבחירות ומאס בפוליטיקה? לכאורה, זה מה שמלמדים אחוזי ההצבעה שהולכים ופוחתים ממערכת בחירות אחת לשנייה. הפעם הזהירו אותנו שהם אף עלולים לרדת לראשונה בתולדות המדינה אל מתחת ל-60%. קשה להתווכח עם העובדה שפעם הצביעו יותר מאשר היום, אבל המסקנה שהציבור לא מצביע כי לא אכפת לו היא מוטעית, ויש לכך יותר מהוכחה אחת.

בבחירות נוטלות חלק יותר מ-30 מפלגות. מרביתן לא יעברו את אחוז החסימה, מרביתן יודעות מראש שאין להן סיכוי ריאלי לעבור אותו. בכל זאת, הן בחרו להשתתף בבחירות. הריצה לבחירות עולה כסף רב: אגרות לוועדת הבחירות ולרשם המפלגות ועלות הקמפיין עצמו שמתחילה במאות אלפים ונגמרת במיליונים. המפלגות הקטנות הללו מורכבות מאלפי אנשים, שרצים לכנסת כי אכפת להם מפוליטיקה. הם מוכנים לשלם את המחיר. גם מאות האלפים שמגיעים להפגנות ענק שנערכות מדי שנה בעד הקמת ועדת חקירה למלחמת לבנון השנייה, או בעד שינויים במערכת החינוך, מוכנים לצאת מהבית כדי לגלות אכפתיות פוליטית.

מהדורות החדשות בטלוויזיה מובילות את טבלת הרייטינג, והופכות את ישראל למקום היחיד בעולם שטלוויזיה מסחרית מקדישה מרצונה כשליש מזמן השידור בזמן צפיית השיא לפוליטיקה ולפוליטיקאים. אפילו תשדירי תעמולת הבחירות רושמים שיעורי צפייה העולים על מרבית תוכניות הבידור, למרות ההפקה הדלה והתכנים שחוזרים על עצמם.

מכל אלה עולה שהציבור הישראלי מתעניין מאוד בפוליטיקה. הירידה באחוז ההצבעה, בהשוואה לשנים קודמות, נובעת לא מחוסר עניין אלא, באופן אירוני, דווקא מהתעניינות יתר ומעודף חשיפה לפוליטיקה ולפוליטיקאים במדיה.

זו התקשורת שלימדה אותנו שפוליטיקאים הם אנשים בשר ודם, שלעתים חוטאים בנשיקה מיותרת או לוקחים משהו לכיס. הנהנתנות של מנהיגי הדור הנוכחי, שהתקשורת מדווחת בהרחבה ובהתלהבות על הסיגרים הקובניים שהם מעשנים, ארוחות הפאר שהם אוכלים ומשכורות העתק שהם מקבלים כשהם לוקחים חופשה מהפוליטיקה, נראית שונה מאוד מהמטבח הספרטני של גולדה או מעבודת האדמה של בן גוריון בקיבוץ שדה בוקר.

זה לא אומר שהדור הנוכחי של הפוליטיקאים, שתפקידם לנהל את המדינה ביעילות ולאו דווקא לחיות בצניעות, עושים את עבודתם פחות טוב מהדורות הקודמים. אבל העובדה שהנבחרים הנוכחיים נחשפים במדיה כאנשים עם חולשה טבעית לחיים הטובים, גורמת לנו לראות בהם מועמדים להשתתף בפרסומת עם ג. יפית ולא כאנשים שיקריבו את עצמם למען המדינה.

אנחנו תופסים את הפוליטיקאי הרצוי כמי שמקריב את עצמו למען העם ולא כמנהל שהכנסת היא מקום עבודתו. זה גם המסר שמעבירה המדיה, שחולקת שבחים לפוליטיקאים שחיים בצניעות וגוערת במנהיגים שמעזים לגור בדירות פאר.

אך זו טעות, כי ניהול המדינה דורש בראש ובראשונה כישורים ניהוליים ולא יכולת לחיות בצמצום. אם להשתמש בדימוי מתחום הכדורגל: במקום לחפש מאמן עם אסטרטגיה שיבנה קבוצה ויתכנן את המשחק, אנחנו בוחרים שחקני נשמה שיתאבדו על המגרש, אבל אין להם מושג לאן לבעוט את הכדור או מה מטרת המשחק.

כל עוד נמשיך לחפש מנהיגים גדולים מהחיים שמוכנים לגור במעברה, במקום מנהלים יעילים שמתוגמלים בהתאם להישגיהם – אחוזי ההצבעה בבחירות ימשיכו לרדת, כי מנהלים יעילים ועשירים אינם בהכרח אנשים שמתחשק להצביע עבורם.

ד"ר אמיר חצרוני מרצה בכיר לתקשורת